האהבה שניצחה: "בזכות מכתבך איני רעב עוד"
"איטק'ה אהובתי, כה גדולים געגועיי אלייך... מהרגע שקיבלתי את מכתבך איני רעב עוד", כך פתח פנחס בורנשטיין את המכתב הנוגע ללב שכתב לרעייתו איטה בינואר 1945, כשהוא נמצא בבירקנאו והיא לא הרחק משם באושוויץ.
יום השואה הבינלאומי: 16% מהניצולים בני 90 ומעלה
בני הזוג החליפו מכתבי אהבה אחדים בזמן שהותם במחנות הריכוז וההשמדה בעזרת נהג פולני, שהעביר כביסה בין המחנות. מרבית המכתבים הושמדו מחשש לחייהם, למעט המכתב האחרון, שהועבר על ידי הלן לזר, בתם של הזוג בורנשטיין למשמרת ביד ושם, במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים".
פנחס ואיטה // צילום: ארכיון יד ושם
איטה קופלוביץ' ופנחס בורנשטיין הכירו לפני המלחמה, נישאו ב־1941 והתגוררו בגטו סוסנוביץ, באזור זגלמביה שבפולין. כעבור שנה החלו הנאצים את החיסול ההדרגתי של יהודי האזור. באביב 1943 חוסל הגטו, והזוג הובל ברכבת לאושוויץ. לפני שהופרדו בסלקציה, הבטיחו פנחס ואיטה זה לזה להישאר בחיים ולהיפגש בסוסנוביץ שבפולין בתום המלחמה.
המכתב ששרד // צילום: ארכיון יד ושם
פנחס הועבר לעבודה בבירקנאו ואיטה נשארה באושוויץ, שם החלה לעבוד במכבסה. בעזרתו של נהג פולני, שהסיע כביסה מלוכלכת מבירקנאו אל המכבסה באושוויץ, הצליחו איטה ופנחס לשמור על קשר. הם העבירו זה לזה אוכל, בגדים ומכתבים. את כל המכתבים הם נאלצו להשמיד מחשש שיתגלו ויירצחו מייד, אך המכתב האחרון מ־7 בינואר 1945, שאותו העביר פנחס לאיטה, ימים ספורים לפני יציאתו לצעדת המוות, נשמר עד היום.
פנחס כתב לאיטה רעייתו האהובה: "בעודי שוכב במיטה, את איתי במחשבותיי. כך אני מרגיש טוב, וזה מעביר את היום מהר יותר. לא קר לי, כל מה שקיבלתי ממך היה מצוין. אני מרגיש שאת קרובה אליי".
כמה ימים לאחר ששלח את המכתב האחרון לרעייתו, יצא פנחס מאושוויץ לצעדת מוות. מצבו הגופני היה קשה מאוד. עם השחרור הוא הועבר לבית חולים שדה אמריקני. איטה נשארה באושוויץ זמן קצר ועברה למחנה הריכוז לנשים ראוונסבריק בגרמניה ושוחררה בתום המלחמה.
איטה, שלא ידעה מה עלה בגורלו של פנחס, חזרה לסוסנוביץ כחלק מהבטחתם להיפגש במקום בתום המלחמה. היא חיכתה ועם הזמן התקווה שלה הפכה לייאוש. לאחר חודשים אחדים נדהמה לפגוש את פנחס, שעמד בהבטחתו וחזר למקום מגוריהם. השניים שיקמו את חייהם ועברו להתגורר בגרמניה. ב־1947 נולדה בתם היחידה הלן, שעלתה לארץ ב־1968. הלן לזר סיפרה ל"ישראל היום": "החלטתי לתרום את המכתב ליד ושם כדי שסיפור האהבה של הוריי יישמר ויסופר לדורות הבאים".
מבצע האיסוף במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים" נמשך. לתיאום איסוף ניתן לפנות ליד ושם 02-6443888, collect@yadvashem.org.il
לישון עם האויב: "נאלצתי לגור עם האחראים למוות של אחותי"
כנגד כל הסיכויים: ביילה יודובין (92) נולדה בבשנקוביצ'י, עיירה יהודית קטנה בצפון בלארוס. אביה היה סוחר, ואמה עקרת בית. במהלך מלחמת העולם השנייה נכבש האזור שבו המשפחה התגוררה על ידי הגרמנים, והתושבים חיו תחת ממשל נאצי.
המשפחה שכללה זוג הורים ושבעה ילדים החליטה לברוח, אלא ששני אחיה של ביילה נותרו מאחור. "לילה אחד אספנו את החפצים שלנו וברחנו. אחי הגדול, אלי יודובין, גויס לצבא האדום, לחם עם חבריו ונהרג. אחותי נוימה עבדה בעיר מרוחקת וכשכבר הצליחה להגיע לעיירה שלנו, היא נתפסה על ידי הנאצים שאספו את כל היהודים שנותרו ואת היהודים מהכפרים הסמוכים למין גטו, ובחורף 1942 כולם נרצחו יחד עם אחותי בתוך יערות ונקברו בקבר אחים", סיפרה.
ביילה יודובין // צילום: צחי מרים
משפחת יודובין נמלטה לבשקיריה (כיום רפובליקת בשקורטוסטן). "התמקמנו שם בכפר קטן, וכולנו עבדנו בעבודות מזדמנות וקשות מאוד, וסבלנו מקור ומרעב. נאלצנו להתקיים מאוכל דל, כמו מרק עשבים וקליפות תפוחי אדמה שנזרקו לפח. יש דברים שאני עד היום לא מסוגלת להכניס לפה כי זה מעורר בי תחושת גועל".
אפשר לחזור הביתה
קצת לפני סיום המלחמה קיבלה המשפחה הודעה כי הנאצים כבר אינם נמצאים בצפון בלארוס ויש להם אפשרות לחזור לביתם: "בנובמבר 1944 חזרנו הביתה, בלי אבא שמת", מספרת ביילה, "מצאנו את הבית שלנו ללא פגע, אך גרו בו זוג הורים ושני ילדים, הגבר היה מהפוליצאים המקומיים, אנשים ששיתפו פעולה עם הנאצים והיו אחראים גם למותה של אחותי נוימה ז"ל. תחילה היה מסוכן מאוד לפנות אותם מהבית, ולכן נאלצנו לגור יחד איתם, כעבור שבועיים אב המשפחה נעצר ונידון למאסר בכלא, אך משפחתו המשיכה לגור איתנו עד לאביב".
בשנת 1946 ביילה עברה מבשנקוביצ'י למינסק, שם הכירה את בעלה, למדה ועבדה בבית חרושת על מנת להתפרנס. לטענתה, בכל אותן שנים היא סבלה מאנטישמיות, ואף מניסיון לפגוע בה.
לפני כשנה היא עלתה לישראל בסיוע הקרן לידידות ומתגוררת היום בגוש עציון מזרח, בכפר אלדד. "תמיד חלמתי על מדינת יהודים", היא אומרת, "לקח לי זמן לעשות את הצעד הזה, אבל בסופו של דבר הגשמתי את החלום שלי. אחרי כל מה שעברתי במהלך חיי אני סוף־סוף מרגישה בבית".
לדברי יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות, "אנו בקרן לידידות גאים על הזכות לסייע בדרכים שונות לגיבורות ולגיבורים ששרדו את תופת השואה, במיוחד כשמתאפשר לנו לסייע בעלייתם לישראל".
אירנה ניצחה את הנאצים: "זכיתי ל־3 נכדים ול־9 נינים"
ניצחה את הכל: אירנה מייסטר ששרדה את אושוויץ היא אישה מעוררת השראה - בעוד חודש תחגוג 103 ויש לה 9 נינים.
"'נכנסתם דרך השער, תצאו דרך עשן הארובות'; זה המשפט שמהדהד באוזניי כבר 75 שנים", מספרת אירנה מייסטר על המילים ששמעה יותר מפעם אחת מהכפריים הפולנים הסובבים את מחנה ההשמדה אושוויץ.
"הייתי בת 27 כשנכנסתי בשערי מחנה ההשמדה שלובת זרועות עם הוריי, עד היום אני מרגישה את ידו הלופתת של הקצין הנאצי שהטיח אותי אל הקרקע הארורה ההיא. הוריי נגררו לצד האחר. אמא שלי הגניבה לעברי מבט אחרון כאילו אומרת - שמרי על עצמך, בתי".
אירנה והמשפחה // צילום: אדיבות המשפחה
לדבריה, אז החל הגיהינום, "עוד באותו ערב גילחו לכולם את הראש והלבישו אותנו במדי הפסים המזוויעים. לא זיהינו את עצמנו כי כולנו נראינו אותו הדבר.
מוקדם בכל בוקר ובכל מזג אוויר יצאנו מהביתן לרחבה ועמדנו בשלשות. ד"ר מנגלה, יימח שמו, היה עובר בינינו ומצביע על מי שכוחה כבר תש ופוקד עליה לעזוב את השלשות. פעמיים קיבלתי הוראה לעזוב את חברותיי, אך כשמנגלה התרחק החזירו אותי חברותיי אל השורות והורו לי לצבוט את לחיי שתהיינה ורודות".
על אף הקור, הרעב והאימה היא ניצלה, "בוקר אחד השתרר שקט והמחנה התרוקן מחיילי הגסטפו. שעות לאחר מכן הגיעו החיילים הרוסים שלא הבינו ולא האמינו למראה עיניהם. שקלתי 27 ק"ג כשהשתחררנו".
משם, לאחר השחרור במשך שבועות חזרה אל ביתה שבהונגריה בכרכרות, רכבות ומשאיות: "לשמחתי, פגשתי אח אחד שלי שניצל גם הוא, אך גיליתי כי מלבד הוריי, שלושה מאחיי נרצחו. התחתנתי עם אברהם ויחד עלינו לארץ - כעבור תשע שנים נולדה בתי היחידה לאה. שלושה חודשים לאחר הלידה אברהם התלונן על כאבי ראש חזקים ונפל ומת".
אלא שאירנה לא אמרה נואש: "בעוד חודש אציין 103, זכיתי ל־3 נכדים ול־9 נינים, כן ירבו. אני והמשפחה שלי - הניצחון על הגרמנים שרצו להשמידנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו