היום לפני 75 שנים נכנסו חיילים אמריקנים מהדיוויזיה המשוריינת השישית של הגנרל הנודע ג'ורג' פטון, לתוך מחנה הריכוז בוכנוואלד, לא רחוק מהעיר לייפציג בגרמניה.
אלו היו ימי הדמדומים של הרייך השלישי וכחות הצבא הגרמני גילו התנגדות מעטה באזור. שומרי המחנה, אנשי האס.אס הידוע לשמצה, נמלאו ברובם מהמחנה לפני הגעת הכוחות האמריקנים ואנשי המחתרת מקרב האסירים השתלטו על המקום.
כלום לא יכול היה להכין את החיילים האמריקנים לזוועה שגילו בתוך המחנה אך גם לא היה להם כלל מושג לאן הם נכנסים. הארי ג'. הרדר, שריונר אמריקני שהיה מהראשונים להיכנס לשטח המכנה, מספר בזוועה על מה שנגלה לעיניו לאחר שהטנק שלו דרס את גדר התיל של המחנה ונכנס לתוכו.
"איש מאיתנו לא ידע איפה אנחנו או מה אנחנו עושים שם, אבל ציפינו לקרב מול הגרמנים. במקום זה, יצאו דמויות אנושיות חלושות, לבושות בקרעי מדים. הריח היה נורא. הם נראו מאושרים לראות אותנו, אבל הלב שלנו נשבר מהופעתם. אני לעולם לא אשכח את זה", מספר הרדר לאתר הזיכרון רממבר.
"הפחם במשרפות נגמר אז הם נקברו בקבר אחים"
ישראל לסלו לזר היה נער בן 15, במצב קשה של הרעבה אותו כינו האסירים "מוזלמאן" ביום שחרור המחנה. "בשעה שלוש אחר-הצהריים, הגיעו חיילים אמריקאים למחנה ריכוז בוכנוולד. בבוקר ראינו שחיילי הס.ס. עוזבים את מגדלי השמירה והאסירים הוותיקים תלו דגלים לבנים על הצריפים לאות כניעה".
לזר מספר כי ארבעה ימים קודם לכן, הגרמנים קראו בכריזה במחנה לכל היהודים להתייצב במגרש המסדרים. 3,105 מהם נענו לקריאה והם הובלו ברכבת לכיוון מחנה הריכוז דכאו. הקרונות הפתוחים בהם הובלו בקור העז, לצד היעדר המזון והמים, היו גזר דין מוות עבור אותם יהודים. איש מהם לא שרד.
לזר עצמו ניצל בזכות אסיר לא יהודי, שהיה חבר במחתרת. "אני שהיתי בבוכנוולד עם כ-600 צעירים יהודיים בצריף 66 (בלוק הצעירים). בלוק זה הוקם על ידי המחתרת האנטי נאצית שפעלה בבוכנוולד. אחראי הצריף, צריף מספר 66, אסיר פוליטי בשם אנטוניו קלינה, צ'כי, קומוניסט, הציל אותנו על ידי זה ששינה את הכרטיסים שלנו לנוצרים. חיילי האס.אס. שבאו לבדוק שאכן כל היהודים פונו, חשבו שאנו נוצרים ועזבו אותנו לנפשנו. לפני כ-10 שנים צאצאיו של אנטוניו קלינה קיבלו בשמו תעודת חסיד אומות עולם בשגרירות ישראל בפראג, צ'כיה. גם אני המלצתי עליו" מסביר לזר את הישרדותו בתנאים האיומים ההם.
לזר, יליד הונגריה, שוחרר באותו יום מציפורניה של החיה הנאצית, אך הוא איבד את אביו שהועבר עמו לבוכנוואלד. "ב-2002 הוקמה אנדרטה בעיר אלטנבורג שבמדינת טורינגיה בבית הקברות בו יש קבר המוני בו אבי, שלמה-יוחנן-ינו לזר , קבור עם יהודים ונוצרים. כיוון שנגמר הפחם בקרמטוריום של בית הקברות במקום לשרוף את הגופות, קברו אותם בקבר אחים", הוא מספר. לזר עלה לישראל לאחר המלחמה ושירת 31 שנים בצה"ל כטכנאי מטוסי סילון. יש לו ארבעה ילדים ושבעה נכדים.
אימפריה של התעללות ורצח
מחנה הריכוז בוכנוואלד היה מהראשונים שהקים המשטר הנאצי, בשנת 1937, במטרה הראשונית של כליאה ושיעבוד של פושעים ומתנגדי המשטר. כבר מתחילת דרכו היה ידוע המחנה בסאדיזם והאכזריות של אנשי האס.אס שניהלו אותו.
המחנה הורחב שוב ושוב בין השנים 1937-1943, ונוספו לו מרכזי תעשייה ומחנות הכפופים לו. במחנה עברו אלפי שבויי מלחמה פולנים, צרפתים ורוסים. חלקם נרצחו עם הגיעם למחנה. אחרי ליל הבדולח, 10,000 יהודים הועברו למחנה שם עונו ונרצחו. הסיסמה הצינית והמרושעת שנכתבה על שער הכניסה של המחנה הייתה "לכל אחד המגיע לו".
בין האסירים המפורסמים במחנה הריכוז בוכנוואלד היו ראש ממשלת צרפת, לאון בלום, נשיא צרפת אדואר דלאדיה, הרב הראשי לישראל, מאיר לאו, הסופר אלי ויזל וז'ורז' מנדל, שר הפנים הצרפתי.
על אף שלא היה מחנה השמדה, ההערכה היא שבבוכנוואלד נרצחו קרוב ל-65,000 בני אדם, כולל האסירים היהודים שמתו בצעדות המוות וברכבות המוות שהוצאו מהמחנה לפני פינויו על ידי האס.אס. כמעט רבע מיליון בני אדם עברו דרך בוכנוואלד בשלב כזה או אחר, חלק גדול מהם לא שרד את תקופת המלחמה.