השבוע תתקיים, זו השנה החמישית, העצרת השנתית למאבק בזנות ולזיכרון הנשים שמתו כקרבנות של תעשיית הזנות. העצרת מאורגנת בשיתוף פעולה בין ארגונים שונים, שגם פעלו יחד בקידום החוק לאיסור צריכת זנות בכנסת הקודמת. החוק נולד וצמח כיוזמה משותפת של חברות הכנסת לשעבר שולי מועלם-רפאלי וזהבה גלאון. החיבור המופלא הזה בין קצוות שונים כל-כך בחברה הישראלית משתקף גם בשותפות בין הארגונים השונים ששותפים למחאה על תעשיית הזנות, ומסייעים לנשים שנקלעו אליה לשרוד ולהשתקם.
בארגונים הללו מדברים על 'נשים במעגל הזנות', לא 'זונות'. שינוי שפתי קל לכאורה, שקשור בשינוי עמוק ורדיקלי בתודעה. שינוי התודעה הזה כבר התחולל אצל אנשים לא מעטים שהאזינו בלב פתוח לסיפורן של נשים אלה, או אפילו נחשפו לסטטיסטיקות ה'יבשות'.
למשל, הנתון שהרוב המוחלט של הנשים שמועסקות בזנות חוו פגיעה מינית בצעירותן. המשמעות של הנתון הזה, לכל מי שמכיר מעט את ההשלכות של פגיעות כאלה, היא שלא מדובר בעוד בחירה מקרית בפרנסה. מי ש'מתגלגלת' לשם כמעט אף פעם לא מתגלגלת במקרה, ולהיפך – הסיכוי שמישהי שנפשה לא נפגעה לעומק תתגלגל לשם, פשוט כסוג של בחירה, הוא אפסי.
או, הנתון שרובן המוחלט של הנשים האלה מכורות לאלכוהול או סמים. זה יכול להיתפס, על ידי מי שמתבונן במבט מנוכר מבחוץ, כעוד חלק מהתנהגותן ה'מופקרת'. בפועל, למי שמאזין לסיפור ברור שזו דרך כמעט הכרחית להתמודד עם הפגיעה האלימה בגוף ובנפש שחוזרת ומשתחזרת, מדי יום, לעיתים עשרות פעמים ביום אחד. הניתוק שמאפשרים הסמים והאלכוהול הוא כנראה הדרך היחידה לשרוד ימים כאלה.
ועדיין אפשר לשמוע קולות שטוענים שאלה נשים שמצאו דרך 'קלה' להתפרנס. לא צריך הכשרה, השכלה או כישורים מיוחדים. רק גוף. מי שמוכנים להקשיב מבינים שאין דבר רחוק מזה. ואף ימצאו את עצמם מתפלאים - בעצם מה חשבנו? איך יכול לעלות על הדעת שמישהי במצב נפשי סביר תהיה מוכנה לקיים יחסים עם עשרה או יותר ''צרכנים' בלילה, בעד כל סכום שבעולם? זה נשמע למישהו נורמלי? משהו שאפשר לבחור בו?
בפעמים שהשתתפתי בעצרת השנתית, כחלק מקואליציית הארגונים הדתיים למאבק בזנות, חוויתי רגעים מרטיטים ביותר כאשר נשים 'שורדות זנות' קיבלו את המיקרופון ודיברו. אני זוכר שחשבתי לעצמי – מתי קרה בהיסטוריה שנשים אלה קיבלו קול? מתי התעניינו במה שעובר עליהן, בעֵבֶר שלהן של המתרס? הן הרי נחשבו לתחתית החברה, גם בעידן המודרני שבו הרבה אוכלוסיות אחרות קיבלו חרות וקול.
וכמה חשוב הקול הזה. וכמה כואב.
המשפט שבחרה קואליציית הארגונים הדתיים כסיסמה לפעילות שלה הוא 'עמה אנכי בצרה'. זוהי פרפרזה על מילים מתהילים – 'עמו אנכי בצרה'. מילים אלה הן דברי הקדוש ברוך הוא, שמבטיח לחלץ את האדם שחוסה תחת צילו ממצוקה. בפרשנות של המסורת לאורך הדורות המשפט הזה קיבל משמעות טעונה עוד יותר. עם ישראל יצא לגלות כמה פעמים, ובגלויות אלה עבר צרות רבות. אך בתודעה היהודית במשך הדורות 'עמו אנכי בצרה' – השכינה, ייצוג האלוקות על הארץ, מצויה איתנו וסובלת עימנו בכל הצרות הללו. ודווקא בזכות הירידה של השכינה בעצמה למעמקי הגלות וצרותיה, היא עתידה להעלות איתה חזרה את עם ישראל.
זה עתה שהינו בימי בין המצרים, וזכרנו את חוויות הגלות. האם נוכל לנהוג כשכינה? האם אנו מסוגלים, כאנשים שלא מבינים, וחיים בעולם מקביל, לרדת עימן מעט ל'גלות' הזו, להיות עימן בצרה, ולהושיט להן יד – בהקשבה, בחקיקה, בתמיכה נפשית וכלכלית? האם אנו מסוגלים לתת פנים וקול לנשים האלה, שה'צרכנים' הפוקדים אותן רואים את כל גופן מלבד את פניהן? האם כחברה נוכל לקחת אחריות על קיומה של תעשיית זנות בחברה שלנו, שהיא כתם דתי, מוסרי ואנושי?
יש אומרים – זנות היתה קיימת תמיד ותהיה קיימת תמיד. זה חלק מטבע האדם והעולם, אין טעם להיאבק בזה. אבל כך אמרו גם על העבדות. עובדה - העבדות במובנה הקלאסי אינה קיימת בעולם המערבי. לא באופן מושלם, אך זה הישג עצום, תיקון גדול של החברה. יצרים הם חלק מטבע האדם, וכנראה יהיו תמיד. אך מוסדות חברתיים, כמו תעשיות העבדות והזנות, הם לא אקסיומה, ויש הרבה מקום לפעול לתיקון, ולהפיכת העולם למקום טוב יותר בלעדיהם.
הרב ד"ר תני פיינטוך הוא נציג ארגון בית הלל בקואליציית הארגונים הדתיים למאבק בזנות.
ביום שלישי בערב, י"ב באב, 13.8.2019 תתקיים במקביל בתל אביב וחיפה עצרת הזיכרון השנתית לזכר קורבנות הזנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו