הדי המציאות החריפה הבוקעת מהחלון המזרח אירופאי כבר מורגשים גם כאן, אצלנו. כך יצא, שבצל הטרגדיה המתהווה בחסות המתקפה הרוסית באוקראינה, הוענקה לנו הזדמנות מוחשית לצקת תוכן נוסף למחויבותנו ליהדות התפוצות.
כיצד אנו מממשים את המחויבות הזו? תחת השאלה הזו התכנסו לאחרונה בירושלים אנשי העולם היהודי למפגש מיוחד ביוזמת המכון למדיניות העם היהודי והמרכז העולמי של "בני ברית". סוד גלוי הוא, שחרף שורת שינויים מבורכים בשנים האחרונות, תשומת הלב הישראלית עדיין איננה מושקעת דיו, בלשון המעטה, לאחינו ברחבי העולם ואולי דווקא משום כך צפה ועלתה בקרב באי הכנס התחושה המוכרת והכה אינטואיטיבית של הקירבה הבלתי אמצעית שלנו למשפחתנו הרחוקה, להכרה בשותפות הגורל, בשיתוף פעולה, בסיוע ובערבות הדדית. בימים כתיקונם, ובשעת הצורך.
ההיגיון המחייב העומד בבסיס השאלה מעלה, כי ישראל - על מוסדותיה הלאומיים - תקבל על עצמה את התוכנית המעשית למימוש ההבטחות החוקתיות הגלומות בסעיף 6 בחוק הלאום, הנוגע לקשר עם העם היהודי. הסעיף קובע, כי "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם", וכן ש"המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי", ו"תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות".
הגם כי חוק הלאום איננו ממצה את אחריות המדינה כלפי יהודי העולם (עובדת יהדותם של חברי הקהילה באוקראינה איננה קשורה, לכאורה, לטרגדיית נפגעי המלחמה) הרי שהזיקה הטבעית לבני עמנו בעולם בוקעת מכל לב וודאי שמחירי המלחמה הכבדים אינם מותירים, כמעט, עין אדישה אחת בציון.
עוד לפני גל עליית הפליטים הצפוי - הזקוק כעת לתמיכה ממשלתית מאסיבית - בלטה ההתגייסות הישראלית הכה אופיינית לנו בשורת יוזמות מבורכות לסיוע ליהודי אוקראינה. הן מצד המדינה, לצד שורת ארגונים (לא נפרט, כדי שלא יושמט מי מהם) כמו גם התנדבות של אנשים פרטיים. מי במימון מזון ותרופות, במעבר גבולות בצורה בטוחה או בסיוע לאבטחת היהודים בקהילותיהם. כשהלב היהודי חפץ - כל המעשים טובים.
הסכנה המוחשית והמיידית היא לשלומם של אנשי הקהילה היהודית החמה באוקראינה, הלא היא ארץ המולדת של אנשי העליות הראשונות, בהם מניחי התשתית לחינוך העברי, תנועת החסידות, הציונות הרוויזיוניסטית, הציונות הרוחנית, התרבות העברית החדשה בכללה וכן, גם מקום הולדתו של הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, ועוד.
היום, כשישראל מדינה מתקדמת וחזקה – ואיננה עוד הצד הנזקק במשוואת העולם היהודי - הפעם תורנו לסייע. על הרקע הזה, כדאי שנשאל את עצמנו: האם המחויבות הזו שלנו שמורה רק למצבי קיצון או למעשה גם בימים "רגילים"? בעצם, לא חייבים חוק שימצה, מילולית, את אחריותנו ליהודי העולם ויהלום את פעימת הלב הישראלי הגאה. זו המחויבות שלנו לעצמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו