אנחנו קרבים לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", החג שבו קיבלנו את התורה. במעמד הר סיני עם ישראל חונה למרגלות ההר, ובספר שמות נכתב: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". פסוק זה נכתב בדרך מפתיעה, שכן הכתיבה המקובלת בתורה היא בלשון רבים, "ויחנו" - הרי מדובר בעם ישראל. ניתן להסביר זאת בכך שהיות שמדובר בעם ישראל, ניתן להשתמש בלשון יחיד ולומר "וַיִּחַן" - אולם חז"ל ביארו אחרת.
רש"י מסביר: "וַיִּחַן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד". דהיינו - חניית עם ישראל למרגלות הר סיני התקיימה מתוך אחדות מלאה, כיחידה אחת. נשאל, אם כן, מדוע עניין האחדות היה חשוב כל כך? את התשובה מגלים לנו חז"ל במדרש (דברים רבה): "אמר רבי שמעון בן יוחאי: מנין אתה אומר אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד לא היתה השכינה נגלית עליהן? דכתיב: 'כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני'". כלומר, אילו היה חסר אדם אחד במעמד הר סיני, לא היינו מקבלים את התורה.
אחדות פרקטית, אחדות מהותית
התורה אינה נחלת היחיד, והתורה והשראת השכינה נובעות בראש ובראשונה מכך שכל ישראל יחדיו. חז"ל אף מספרים שכשהיה רבי יהודה הנשיא דורש, היה מחכה עד שכולם היו נכנסים, כדי לדמות זאת למתן תורה.
יש שתי סיבות שמביאות אנשים לאחדות: האחת פרקטית - כדאי להיות ביחד, שכן בדרך זו יש חוזק רב והצלחה גדולה יותר למשימה, למדינה; השנייה מהותית - בני אדם המגיעים ממשפחה אחת חולקים גורל משותף, אנשים שנולדו לשליחות אחת.
מתי ניתן לדעת אם האחדות בין האנשים היא חיצונית בלבד, פרקטית, או מהותית? דבר זה בא לידי מבחן כשיש חוסר הסכמה בנושאים מסוימים: אם החבילה מתפרקת - סימן שהאחדות היתה חיצונית ותלויית דעות. אם האחדות נמשכת - סימן שזו אחדות מהותית, שורשית, פנימית.
מציאות שמביאה להזדמנות נפלאה
מצד אחד, המציאות כיום היא מורכבת וקשה בצל המחלוקות וההפגנות. מהצד השני, דווקא מציאות זו מביאה להזדמנות נפלאה - הזדמנות לחוש ולהבין שאנחנו עם אחד מבחינה שורשית ומהותית.
האחדות מקבלת משמעות מיוחדת כשאנחנו מאוחדים, אף שבדברים מסוימים אנו חושבים אחרת. כך ניתן לדעת שאנחנו באמת עם אחד. ננסה לשאוף לראות את המחבר, ולא רק את המפריד; לשאוף לאהבה ולחיבור גם כשיש דעות שונות.
חג השבועות, ומעמד הר סיני שהוא מציין, יזכירו לנו שרק ביחד, באהבה גדולה של כל עם ישראל, נוכל להגיע לחיבור אמיתי לתורה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו