על ספסלי האוטובוס מונחים שכפ"צים וקסדות. יש בו גם נשק, אבל הנשק האמיתי מוחזק בין אצבעותיו של אמיר ומתנגנת בו הפתיחה לסימפוניה של צ'ייקובסקי. זוהי חלילית.
אמיר, כמו אחרים באוטובוס הנוסע בין רחובות אשדוד, משתייך לתוכנית מוסיקאים מצטיינים של צה"ל. הוא נגן מחונן, חבר בפילהרמונית הצעירה, פורט היטב גם על קונטרבס ומכיר בעל פה רביעיות של שוברט, אבל שוברט היום ינוח. כשיגיע האוטובוס לתעודתו, תוחלף החלילית בדרבוקה. היום מופיעים המוסיקאים המצטיינים בפני ילדים במקלטי הדרום, והם יודעים: בשעת מלחמה זקוק העורף לשירים עליזים.
נוסעי האוטובוס חולקו לצוותי הווי קטנים שיפוזרו בין המקלטים השונים. אל אמיר צורפו גילי החלילנית וינון הגיטריסט. כעת הם מתגודדים במעבר ומנסים להעלות שירים מתאימים. "הכבש השישה עשר"? בטח יהיה נחמד. הם מנסים גרסה ל"קילפתי תפוז" של אריק איינשטיין, יוצרים עיבוד זריז בכישרון של שדים מוסיקליים וממלאים את האוטובוס ביופי. ברגע שבו מתחילה העבודה על זמר מזרחי עכשווי, עוצר האוטובוס בפתח בית הספר "המגינים" שברובע ג', והפקודה ניתנת: לפלוש.
שיכחה מבורכת
ילדי רובע ג' לא מצויים במסגרת לימודית נורמלית מאז החלה חופשת החנוכה. השכונה קשת יום ויש הורים עובדים שמצאו שאין להם ברירה אלא לכלוא את יקיריהם בממ"ד במהלך ימי העבודה. פיקוד העורף והרשות המקומית חברו כדי לספק לילדי רובע זה ושכונות אחרות בעיר מספר שעות של תענוג ביום במקלט בית הספר.
כעת מתמלא המקלט הזה בשמחה. שלושה חיילים פורצים אליו בתיפופי דרבוקה, בזמר ובחיוכים ופוגשים בו 24 ילדים בראשית ימי בית הספר היסודי שלהם. שירי "הכבש השישה עשר" אכן נשמעים כאן נפלא, וגם "קילפתי תפוז". שלושה צעירים נטולי ניסיון בעבודה עם ילדים מחזיקים את קהלם קשוב ונלהב באופן מרשים, אבל ההתרגשות האמיתית אוחזת בקטנים כשמתחילים להתנגן שירי תוכניות ילדים: את האותות ל"הפיג'מות" ול"ארתור" שרים כולם בקול גדול ומגיבים במחיאות כפיים קטנות, סוערות.
לידי יושבת חלי בת השש. אני רוצה לשאול אותה על חוויותיה בתקופה מוזרה וקשה זו של ילדותה, אבל נורא יהיה להזכיר לה את המלחמה בדיוק ברגע שבו הצליחו אמיר, גילי וינון להשכיח אותה בהצלחה. הילדה מאושרת, מזמרת בקול גדול "בדיוק היום, לפני כמה שנים, יצאתי מהבטן ישר לעניינים, הולך להיות לי יום הולדת מדהים. מ-מ-מ-מ-מזל טוב מערוץ הילדים!".
חוץ מזה, יש לי משימה חשובה מלראיין. בעוד חבורת הזמר מתחבטת בדבר השיר הבא אני מבין שמקלטי הדרום ייהנו מכל פרץ של רוח התנדבותית, ומציע ללמד את הילדים שיר. הגיטרה נמסרת לי ופתאום אני הופך מעיתונאי לישראלי. הילדים לומדים לשיר את "אמא שלי" ואת "הפרח בגני". חברי הצוות מעבירים את הדרבוקה בין מתנדבים נרגשים מהקהל, מקנחים ב"מלך המגרש" של אייל גולן וב"עוד יבוא שלום עלינו" ונפרדים בחום, והנה אנחנו נפלטים אל אור היום החשוף לגראדים שבחוץ.
דבר אחד כבר הוכח: תוכנית המוסיקאים המצטיינים של צה"ל יעילה בעיתות מלחמה. המבוגרים שבסביבה נראו פשוט אסירי תודה למבקרים ולשולחיהם.
יאללה, מסיבה
התחנה הבאה: שדרות. אל האוטובוס מצטרף צוות המוסיקאים השני וצוות של תיאטרון צה"ל שחווה עכשיו חוויה מיוחדת משלו. את מופע האלתורים בסגנון "של מי השורה הזאת לעזאזל", שאותו מציגים חיילי התיאטרון בדרך כלל בפני חיילים, היה עליהם להתאים לילדי המקלטים האשדודיים. העיבוד הצליח והשחקנים הצעירים חדורי אנרגיות יצירתיות. הם שולפים גיטרה משלהם, פורצים בשירה ומקבלים תדרוך: מה לעשות בזמן נפילה.
שכונת נווה אשכול שבשדרות היא כבר מרחב אחר לגמרי. על העיירה כולה שורה קדרות עמוקה שאין לחוש אותה באשדוד. אליה מצטרפת גם קדרותה של מצוקה כלכלית. בניגוד למקלט האשדודי שהיה חלל ריק, זה שבשיכון השדרותי הוא מרחב מגורים מלא בובות ומשחקים. החיילים מתקבלים בהדרת כבוד עצומה ובבקשות נרגשות מצד הורים לשירי צבא.
"הכבש השישה עשר" לא תופס כאן. עוברים ישר לחומר המרקיד. אם באשדוד הופיעו המוסיקאים המצטיינים בחומר שאינו החומר הטבעי שלהם, כאן הם אינם מופיעים כלל אלא מלווים מסיבה. הילדים רוקדים, המבוגרים רוקדים, הפחד נשכח לרגע מוסיקלי אחד. מה שמתרחש כאן הוא קדוש. אני מוצא את עצמי מתפלל שגם לילדי עזה יש לפחות מישהו שיכה עבורם בדרבוקה ויכניס קצת שמחה לימיהם הקשים.
לקראת סיום מתמלא המקלט בתחינה ל"תיזהר ממנה". באשדוד הצליחו חובבי המוסיקה הקלאסית להסתיר את העובדה שמעולם לא ביצעו את השיר. הפעם אין ברירה, ילדי שדרות תובעניים ואין ספק שמגיע להם. אמיר מייצר קצב צפון-אפריקני בדרבוקה, ינון מספק פריטת "ריי" בגיטרה, כמו זו שפותחת כמה משיריו של הזמר האלג'יראי חאלד. מתברר שאלה הם אכן החומרים שמהם מורכב השיר הזה. הילדים יודעים את כל המילים, והביקור מסתיים בתשואות.
מחוץ למקלט האוטובוס מתמהמה מלהגיע. אין כרגע "צבע אדום" והילדים מקפצים סביב השלושה בחופשיות ובתזזיתיות יוצאות דופן, מלאים עד אוזניהם באנרגיות שאין דרך לפרוק אותן באמת. שדרות המוטרפת, העייפה, לא רוותה מוסיקה ולא תשכח במהרה את חינם של אלה שהביאו מוסיקה איתם. "אולי האוטובוס לא יבוא", מציע אלירן הקטן, "אולי תישארו כאן-"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו