מיוחד: יום ההזדהות עם לקויי הראייה

רואים אותם: היום (חמישי) חל יום ההזדהות עם לקויי הראייה. ישראל היום עם שלושה סיפורים מעוררי השראה על אנשים שלא נותנים למגבלה לעצור אותם.

"שואפת לחזור עם הזהב מטוקיו": רוני אוחיון, שחקנית כדור שער

השאיפה הכי גדולה של הספורטאית רוני אוחיון, 21, היא לחזור מהמשחקים האולימפיים בטוקיו עם מדליה אולימפית בענף שלה: כדור שער. "השתתפתי כבר במשחקים האולימפיים בריו דה ז'ניירו - ואז הגענו למקום השביעי בתחרות. מאז התאמנו הרבה מאוד והתקדמנו, ואנחנו מהווים ממש פייבוריטים למדליית זהב", היא אומרת נחרצות. 

רוני היא כבדת ראייה מלידה, אך לדבריה, "האימון הספורטיבי, העיסוק בספורט מאוד מקדם את האדם והופך אותו לעצמאי לחלוטין. יש לנו תמיכה רבה מאוד גם מצד המרכז לעיוור, בית הלוחם ובית חינוך עיוורים. המוסדות הללו ממש מסייעים לנו והופכים אותנו לאנשים עצמאיים ובטוחים בעצמם בחברה". 

בענף הספורט של רוני, כדור שער, יש מגרש של 9 מטרים על 18 מטרים שבו משחקים שלושה שחקנים נגד שלושה שחקנים אחרים. "צריך לזרוק את הכדור אל השער כמו בזריקת באולינג", מסבירה רוני, "יש בכדור פעמון ולכן שומעים אותו. אפשר לחסום את הכדור עם כל הגוף". 

רוני נחשפה אל המשחק בכיתה ד', ולפני שבע שנים היא הפכה לשחקנית מקצוענית, והתחברה לקבוצה שמשחקת בבאר שבע, אף שהיא מתגוררת ברמת גן. "אני מתאמנת לפחות פעמיים כל יום, ושני האימונים נמשכים ארבע שעות", היא מספרת ומוסיפה כי "דחיית האולימפיאדה קצת ביאסה אותי, כי לכל ספורטאי יש תוכנית אימונים שהוא פועל לפיה, כשהשיא הוא באוליפיאדה. בכל זאת אנחנו מתאמנים בעוצמה רבה לקראת התחרות".  

חוץ ממשחק הכדור שער, מנהלת רוני גם את עמוד הפייסבוק ואת הרשתות הדיגיטליות של נבחרת כדור השער בארץ. 

"אני עם מחשבים מגיל צעיר", היא מציינת, "כבר בכיתה ב' התחלתי לעבוד עם מחשבים במקום עם מחברות, בגלל קושי הראייה שלי, ולכן אני ממש עמוק בעולם האינטרנט והמדיה החברתית. אני מנהלת כעת את העמוד יחד עם אמא של אחת הבנות שמשחקת איתי, וזה ממש זורם וטוב לי", היא מספרת.

מעבר לכך, לרוני יש גם תוכניות גדולות ככותבת וכסופרת בעתיד מחוץ לרשתות החברתיות. "אני כיום לומדת כתיבה יוצרת בקורסים פרטיים וזו השאיפה שלי לעתיד, להיות סופרת וכותבת", היא מסכמת. 

 

התמודדות כפולה: שני אחים, שניהם לקויי ראייה - נעה ואלעד כהן פור, הוריהם של אורי ונווה

לפני ארבע שנים וחצי הגיעו בני הזוג הצעירים, נעה ואלעד כהן פור, לרגע המרגש בחייהם, עם הולדת בנם הבכור אורי. 

ההתרגשות התחלפה באחת בתחושת הלם ובצורך להתמודד עם העובדה שאורי נולד עם עיוורון מוחלט בעין אחת ולקות ראייה חמורה בעין השנייה. אלעד ונעה, שניהם בריאים וללא רקע משפחתי של לקות ראייה, החלו מייד לעשות כל שביכולתם על מנת לסייע לבנם להתמודד עם הקושי וגם לנסות להבין את הגורם שהביא לכך. 

"אורי לא פקח את העין ואף אחד לא הבין מה זה או לאן זה הולך", משתפת נעה, ואלעד מוסיף: "זה בא לנו כרעם ביום בהיר. הוא נולד בלי גלגל עין, ויש לו בעיות של חוסר התפתחות של עצב הראייה ולקות חמורה בעין השנייה. יש לו עין אחת שהיא מלאכותית, אבל הוא לא רואה בה". 

לאחר שהתעמקו בניסיון להבין מהו הגורם הגנטי שגרם ללקות הראייה של אורי, החליטו בני הזוג להביא ילד נוסף לעולם. לפני שלוש שנים נולד בנם נווה, שיש לו חוסר התפתחות של עצב הראייה ומינוסים גבוהים בכל עין. "חווינו הרבה בשורות, שמנפצות את חלום המשפחה הבריאה", מספרת נעה, "ילד אחרי ילד הגיעו עם לקויות קשות וממש נשברו החיים". 

אלעד ונעה, המתגוררים עם ילדיהם בשכונת הקטמונים בירושלים, המשיכו לחקור בנושא במטרה לאתר את הבעיה הגנטית שגרמה ללקות הראייה החמורה אצל שני בניהם. "היו מחקרים בבוסטון ובישראל, אבל זו היתה ממש תעלומה, עד שלפני כמה ימים קיבלנו את הבשורה, שמצאו את הגן. זו היתה אחת הבשורות המשמחות בחיינו, שמצאו את השינוי הגנטי שגורם ללקות הראייה שלהם, אחרי שחיפשנו במשך ארבע שנים וחצי ועשינו את כל הבדיקות האפשריות. עכשיו, כשאנחנו יודעים מה הגורם לבעיה, אפשר בהריונות עתידיים לעשות הפריה חוץ־גופית ולבחור את העוברים התקינים, שאין להם את הגן הבעייתי, ואיתם לעשות את ההיריון". 

ההתמודדות המתמשכת עם ליקויי הראייה החמורים של בניהם הביאה את נעה ואלעד להחלטה לגדל את ילדיהם מתוך אמונה ביכולותיהם, לצד תובנות, שאותן הם מבקשים להנחיל לחברה: "המסר העיקרי הוא שלא תמיד אפשר לראות על אדם שהוא לקוי ראייה, אבל אם כולם יידעו שקיים דבר כזה, החברה תהיה רגישה. יש הרבה לקויי ראייה שלא נראים כעיוורים, אבל הם עדיין זקוקים לעזרה. רעשים חזקים מפחידים אותם, כי הכל מעורפל עבורם והם לא רואים את ההקשר הסביבתי. יש גופים ועמותות שפועלים בנושא, אבל חוץ משירות של גן, אין שום מעטפת אחרת להורים שנכנסים לסרט הזה". 

נעה ואלעד מדגישים כי "חשוב לעורר מודעות כדי לשפר את חוויית החיים של הילדים שלנו, שיוכלו להתנהל בעולם בצורה שלמה ויתקבלו בצורה נורמטיבית. יש כמה ארגונים ללקויי ראייה, אבל אין גוף שמטפל בגילוי של ליקוי הראייה ובגיל הרך. זה הכי חסר בגיל צעיר מלידה עד גיל שלוש. אין אף גורם וזה כמו ללכת כעיוור באפלה. אלה הזמנים הכי חשובים". 

 

החלום שלי - לעבוד ברדיו": אביב מלכה, מורה טכנולוגי לעיוורים

אביב מלכה (32) כבר חשב שהוא הצליח למצוא עבודה, ואז הגיעה מגיפת הקורונה. "מצאתי עבודה כמורה טכנולוגי לעיוורים בחברה שעובדת בבית חינוך עיוורים בירושלים", הוא מספר, "עבדתי בבית חינוך בשנה שעברה, וחשבתי להתחיל שוב לעבוד עם החברה שמפעילה את ההוראה הזו", הוא מספר.

אלא שאז הגיע משבר הקורונה והחיים השתנו. בין היתר, לאור העובדה שהקורסים בנושא נסגרו. "מאז אני לא מוצא עבודה, וגם לפני כן זה היה לי קשה מאוד", הוא ממשיך, "למדתי הוראה טכנולוגית, עשיתי קורס סאונד עבור הפקה ברדיו ותמלול. עם זאת, לא התקבלתי להרבה מקומות שאליהם פניתי לאורך השנים". 

לדבריו, "איני יודע אם זה בגלל חוסר ניסיון או בגלל שאני עיוור. אף פעם לא סיפרו או הסבירו לי. לכן, כל כך תסכל אותי שכשאני כבר מוצא משהו - מגיעה הקורונה. השבוע יצרו איתי קשר שוב מהחברה הזו, וסיפרו לי שחתימת החוזה עם משרד הרווחה מתעכבת, ולכן כרגע אין להם עבורי בשורה חיובית". 

אולם למרות העיוורון של אביב מלכה ועל אף הקשיים, מדובר באדם שנאבק בקשיי המציאות ולא מוותר. כרגע הוא השיק עם שותף פודקאסט מיוחד שנקרא "מדברים ספרות", שבו הוא ראיין את כל גדולי הספרות הישראלית בשנים האחרונות. 

"אני ממצה את הזמן שלי, השקתי פודקאסט וכבר באוויר יש שמונה תוכניות", הוא מציין, "ראיינתי בפודקאסט הזה את השורה הראשונה של הסופרים הישראלים, כמו יוכי ברנדס, שרה אהרוני, ישי שריד, נירה מגן, יהודית רותם. במקביל חזרתי ללמוד בקורס סאונד, להיות בזה יותר טוב". 

כיום פועל אביב בירושלים. לדבריו, החלום שלו זה למצוא עבודה בתחומים שהוא אוהב ושהוא יצליח בהם. "מבחינתי לעבוד ברדיו וגם להיות מורה טכנולוגי לעיוורים זה הכיוון. אני לא מתייאש ואני מקווה שאצליח", הוא מסכם באופטימיות רבה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו