כרופא אני רגיל לקחת אחריות. אני לוקח אחריות כאשר אני ממליץ על נטילת תרופה. אני לוקח אחריות כאשר אני ממליץ למטופל לבצע בדיקה. אני לוקח אחריות כאשר אני שולח מטופל לניתוח. אני לוקח אחריות כאשר אני מזריק תרופות הרדמה למטופל, מנשים אותו ושולט בכל המערכות החיוניות של גופו. אני לוקח אחריות כשאני אומר למשפחה שעשינו הכל ואין מה לעשות יותר.
האחריות שאני לוקח נובעת מהתפקיד שלי. לצורך כך, אני נשען על ידע שנצבר בעולם הרפואה. המטופלים שלי מצפים שאשאר מעודכן, ואתייעץ עם עמיתים ובכירים יותר כאשר אני לא בטוח מה הצעד הנכון. אם חלילה אתרשל, האחריות גם תגיע לבית המשפט. אבל יותר מהכל - האחריות נובעת מתוך תחושת מחויבות.
עד היום המלצתי באופן אישי למאות אנשים להתחסן. דרך רשתות ציבוריות למיניהן אני מעריך שהגעתי לעוד כמה אלפים. זו האחריות שלי להמליץ להתחסן. עד היום ההמלצות שלי לא הובילו לשום מקרה של פגיעה בלתי הפיכה. כן היו כאבים, חום ואפילו תחושת נימול אבל הכל חלף כלא היה.
מעל לשלושה וחצי מיליון איש חוסנו עד היום בישראל. על כל תופעת לוואי חמורה שמענו בחדשות וקראנו בעיתונים. בסופו של דבר זה מסתכם בבודדים. כ-700,000 איש בישראל לקו בקורונה. 5,171 מהם מתו. 7 מתוך 1,000. בעולם לקו בקורונה כ-107 מיליון אנשים, יותר מ-2.3 מיליון מתוכם מתו. 3 מתוך 100.
אני בעד זכות הבחירה. כאדם מאמין אני חושב שהציווי ובחרת בחיים מחדדת את זכות הבחירה המוענקת לנו. בסוף המאה ה-19 בלונדון פרץ ויכוח עז בקהילה היהודית בין תומכי ומתנגדי החיסון נגד אבעבועות שחורות. יד תומכי החיסון גברה. תארו לעצמכם כמה משפחות יהודיות בריטיות מפוארות לא היו קיימות היום אם מתנגדי החיסון היו גוברים.
חשוב להבין מה האפשרויות העומדות לבחירה. יש מי שחושב שהבחירה היא בין להתחסן ולהסתכן בתופעות לוואי נדירות ולא ידועות - לבין לא להתחסן ולהימנע מתופעות הלוואי האלה. אבל לא כך הדבר. הבחירה היא בין להתחסן ולסבול מאי ידיעה (מינימלית בעייני) לבין ללקות בקורונה שבה הסיכוי למות הוא 7 מתוך 1,000 והסיכוי להישאר עם תסמינים ממושכים לחודשים ואולי אף לשנים הוא גבוה. גם אם זכית ושרדת את הווירוס, קיימות פגיעות ממושכות בין השאר בלב, בריאות ובמוח.
הבחירה היא בין חיסון שהוכח בטוח על מיליוני אנשים בעולם, לבין מחלה ששיעור התמותה בה עומד על אחוז עד שלושה אחוזים מהלוקים במחלה. רק לשם הדגמה. בשק של 100 תפוחים יש בוודאות תפוח אחד עם תולעת. האם הייתם נוגסים "על עיוור" באחד מהתפוחים מהשק? ואם תפוח אחד מורעל? לא להתחסן זה לנגוס בתפוח מורעל.
מול עולם הרפואה שנוטל אחריות עומדים אנשים חסרי אחריות. אנשים שמפיצים שמועות לא מבוססות או שקריות שטוענות שהחיסונים מסוכנים. תקצר היריעה מלהפריך את טענות השווא ולא זו מטרת הטור הזה. מי שרוצה ימצא אינספור מאמרים על כך ברשת ובעיתונות הכתובה.
אני מדבר על חוסר אחריות. אין מי ממתנגדי החיסונים שייקח אחריות ויגיד "טעיתי" כשאנשים ייפגעו. לא יהיה מי מהם שיעמוד מול משפחה מודאגת לגורלו של הסבא כשזה עלה בצריכת החמצן מאחורי הדלתות הסגורות של מחלקת הקורונה. לא תהיה מי שתיקח אחריות להתקשר למשפחה של המטופלת שהונשמה בגלל שריאותיה לא עמדו יותר במאמץ. כתוצאה מקורונה, לא שפעת. קורונה שהיום היא מחלה הניתנת למניעה. לא נראה מתנגדי חיסונים עומדים לצד משפחה דומעת שנפרדת מהבן שמת מקורונה, לא שפעת. מחלה שניתן למנוע. וזה קורה מדי יום, פעם אחר פעם. לא סכנה ערטילאית, אפשרית, וירטואלית, אלא כאב אמיתי ויומיומי שניתן למניעה.
אותם מתנגדי חיסונים מוזמנים להצטרף אליי או לכל צוות רפואי, הנושא באחריות, לביקור במחלקה או ביחידה לטיפול נמרץ. שיבינו על מה לוקחים אחריות. אותם ידוענים ומי שאחריהם הם עוקבים, אינם נושאים באחריות ולכן הם נוהגים בחוסר אחריות. חוסר אחריות משווע. חוסר אחריות קטלני.
אני לוקח אחריות וקורא לכולם להתחסן. אני קורא לכל אחד ואחת לקחת אחריות על קרוביו ולהביא אותם לחיסון. ובחרת בחיים. קחו אחריות. התחסנו. עכשיו. שלא יהיה מאוחר.
הכותב הוא רופא במחלקת הקורונה בבית החולים מאיר בכפר סבא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו