הלוחמת בסרטן

כשד"ר ליאור שושן גוטמן החלה להציע לחולי סרטן בדיקות שינבאו מי מהחולים זקוק לכימותרפיה ומי יכול לוותר עליה, בלי לפגוע בסיכויי ההחלמה והריפוי, היא נתקלה בהרבה שמרנות ואנטגוניזם. חלק מהרופאים שפגשה בדרך אף קראו לה שרלטנית. היום רופאים וחולים עם סוגי סרטן מסוימים לא זזים בלי הבדיקות שהיא מציעה, המזהות מוטציות בגידולים ומאפשרות לדעת אם יש תרופה שתתאים - ומהי. 

זה 18 שנה שד"ר שושן גוטמן חיה ונושמת את עולם הסרטן וההתפתחויות שחלות בו. בשנת 1998 הקימה את "אונקוטסט טבע", שבהמשך נרכשה על ידי ענקית התרופות טבע. כ־35 אלף חולים נעזרו במהלך השנים בבדיקות שלה. היא מתרגשת מכל גילוי של מוטציה חדשה ופועלת להביא לישראל את מיטב הבדיקות, ובהן בדיקות שמרצפות את כל הגנום של החולה. הבדיקות, שאף אחת מהן עדיין לא נמצאת בסל התרופות, עולות בין 20 ל־50 אלף שקלים, אבל עשויות גם לתת חודשים ושנים של חיים. ד"ר שושן גוטמן מתרגשת כשהיא רואה תמונות של החולים שלה חוגגים עוד יום הולדת ומלווים את הילד לכיתה א'. אבל היא גם נזהרת לא להבטיח תקוות שווא.

"לפחות עשור הייתי ממש במדבר", היא נזכרת, "המונח 'רפואה מותאמת אישית', שמשתמשים בו היום, היה זר לחלוטין. היו רופאים בודדים שהבינו יותר את המדע והצליחו להבין את הצורך - אך ההבטחה לריפוי של הסרטן עדיין לא מומשה, לצערנו".

המפתח להתקדמות בחקר הסרטן היה, לדבריה, ההבנה שהגידול הסרטני מתחיל משינוי בגן אחד. מאז שוכללה השיטה, וכיום ידוע שהשינוי קורה במקביל בכמה גנים. זיהוי המוטציות סלל דרך לפיתוח תרופות. "מעטות מאוד המחלות שבהן זה 'בינגו', שינוי אחד שאפשר לטרגט (זיהוי ממוקד של מוטציה; מיב"א) אותו. את רוב המחלות, ואנחנו מדברים על אלפי מחלות שונות, סוכמים תחת המילה 'סרטן'. לכן ההבטחה לא מומשה. למעשה, בכל שלוש שנים יש גל של הבנה חדשה בתחום, ובכל שלוש שנים הגל מצטרף למידע נוסף. הפאזל נפתח יותר ויותר".

"הבית תמורת הרצפטין"

ד"ר שושן גוטמן (52), נשואה ואם לשלוש בנות, נולדה במצפה רמון למשפחה שעלתה ממרוקו ב־1956 והיתה אחת מעשר המשפחות הראשונות ביישוב. כשהיתה בת שנה עברה המשפחה לאשדוד, שם גדלה. היא למדה את שלושת התארים שלה בביולוגיה ונוירוביוכימיה באוניברסיטת תל אביב, חלקם במסגרת העתודה הצבאית, עשתה פוסט־דוקטורט במכון ויצמן ואחריו נסעה לארה"ב. שם היא נתקלה לראשונה בתרופה הביולוגית הרצפטין, שניתנה בתחילה לחולות סרטן שד, ובבדיקות הנלוות לה, שמגלות מי מהחולות הן בעלות רמה גבוהה של חלבון HER2 בגידול שלהן ויגיבו לטיפול, שהיה אז יקר מאוד. "אני זוכרת את החולות הראשונות עם HER2 בשנת 1999-98. היום הן חיות בלי סוף, זה כאילו עולם אחר. אז הן מכרו את הבית וקנו הרצפטין", היא נזכרת.

גם היום נאלצים חולים למכור בתים: מחזור טיפול בתרופה אימונותרפית חדשה לסרטן כגון קיטרודה או אופדיבו עולה כ־40 אלף שקלים בחודש. במצב כזה עולה ביתר שאת הדילמה למי מהחולים הטיפול יעיל - מה שהופך את הבדיקות של החברה שהקימה ד"ר שושן גוטמן למבוקשות במיוחד. 

המחירים הגבוהים של התרופות האימונותרפיות מוצדקים בעינייך?

"המחירים גבוהים, נקודה. בלי הקשר לשום דבר. השיקולים של חברות התרופות הם כמה כסף עלה להן לפתח, איך הן רואות את ההחזר. זה עניין שאני לא יודעת אם אני יכולה להיכנס אליו. אני עצמי חיה בחברת תרופות אחת כזו שמחפשת להפחית את העלויות. מספר החולים שאת מכניסה למחקר בפיתוח תרופה חדשה הוא קטן, בודדים, כי רק הם אלה שמתאימים".

"אונקוטסט טבע" מציעה שורה של בדיקות, ובהן ריצוף גנטי בקבוצת גנים מוגדרים (פאנל), ריצוף כלל הגנום בעזרת שימוש בבדיקת דם ובביופסיה מהגידול. כאשר הבדיקות מגלות ריבוי מוטציות, יש סיכוי גבוה שהמטופל יתאים לטיפול בתרופות אימונותרפיות ממוקדות מטרה.

ואולי כך החברה עלולה למכור אשליה לציבור גדול יותר?

"לא, היא כבר לא תמכור כי העולם הולך לכיוון שהתרופה תינתן אך ורק בהינתן שיש את השינוי הזה".

אבל כל החולים רוצים קיטרודה, ולא משנה באיזה מצב הם. לא כולם יגיבו לטיפול.

"נכון. רופאים היום באחריות רבה מכניסים את רובם לניסויים קליניים. נחשפתי לעשרות אלפים של חולי סרטן. צריך להיזהר. אנשים במצב הזה יעשו הכל. אם יש חברה שמציעה משהו שהוא לא נכון, היא לא תשרוד. כי דברים נכונים יש להם מקום".

לתקווה הזו, כאמור, מחיר גבוה. הבדיקות עדיין לא נמצאות בסל התרופות, וד"ר שושן גוטמן מעידה כי היא פועלת בנושא כבר 15 שנים. השנה, היא מקווה, יהיה איתות חיובי מהסל. "במשרד הבריאות יש קושי להבין מי נגד מי", היא אומרת, "מה זו גנטיקה תורשתית לעומת גנטיקה של גידולים. איך מסתכלים על טכנולוגיה כזו? זה עולם שהולך ומתהווה". 

"צריכים לגלות אחריות"

כשהתראיינה לאחרונה על הבדיקות לצורך סרטון פרסומי, אמר לה משרד הפרסום המלווה: "את יותר גרועה מהרופאים. את לא משדרת אופטימיות". אבל ד"ר שושן גוטמן מעדיפה לנקוט קו זהיר כשהיא באה במגע עם חולי הסרטן, שמחפשים כל שביב של תקווה. 

בכמה אחוזים את יכולה להבטיח למטופל שהבדיקה תעזור לו? שתתגלה מוטציה שיש לה טיפול?

"במרבית הגידולים שהם לא סרטן ריאה אנחנו מדברים על גג חמישה אחוזי סיכוי למצוא מוטציה בת טיפול. כשאנחנו מסתכלים על עולם סרטן הריאה, שזה גידול שמונע ממוטציות, מדברים על לפחות 50 אחוזים - אז זה מאוד משנה". לדבריה, "יש פה צוות מאוד אחראי, שיודע להגיד היום למטופל או לרופא  שהסיכוי למצוא משהו שהוא בר טיפול הוא נמוך, וגם אם נמצא אותו, הסיכוי שזה יעזור לאותו בן אדם הוא גם נמוך מאוד. משם זה תלוי בהם, וברצון שלהם, בהינתן שהם מבינים את האחוזים, להיכנס להרפתקה הזו. במקרים רבים מאוד עדיין יש אכזבה".

בניגוד לכתבות על ניסים ונפלאות שמפיצות חברות מתחרות, ממנה לא תשמעו סיפורי ניסים על המטופל שקם על רגליו והמשיך לחיות, אף שיש לה לא מעטים כאלה. "כשאני אומרת שצריך לעשות כתבה על הרעיון, מה הכתב רוצה? הוא רוצה סיפור צהוב על החולה הזה שהצליח. צריך להנמיך ציפיות. אני חושבת שכל הצדדים - החברה המשווקת את הבדיקות, הרופאים והחולה ובני משפחתו - צריכים לגלות אחריות".

אחד המקרים האופטימיים הוא דווקא של חולה שכבר עשה לפני כשלוש שנים ריצוף של 300 גנים והדו"ח חזר ללא מוטציות. "זה אדם שמסוגל להרשות לעצמו", אומרת ד"ר שושן גוטמן, "בכל פעם הוא התעדכן ושאל אם יש משהו חדש, וכשהגיעה טכנולוגיה של ריצוף גנום מלא, אמרתי לו: 'יודע מה? אנחנו מסוגלים לקבל'. הוא עשה את הבדיקה, שהיא יקרה מאוד, ונמצאה טרנסלוקציה (החלפת מקטעי כרומוזומים; מיב"א) בת טיפול ממש שהוא נהנה ממנה. הסברתי לו את הפסימיות, אבל הוא מצא לנכון לנסות - והצליח".

סדנאות תמיכה לעובדים

אף שליוותה אלפי חולים, במשרד של ד"ר שושן גוטמן אין הרבה מזכרות או תמונות, אלא רק מכתב תודה אחד מבמאי הסרטים ניר טויב ז"ל. "מטופל שלא אשכח", היא מספרת, "הוא נלחם עד הרגע האחרון". טויב, שחלה בסרטן ריאות, תיעד את מחלתו, את הטיפולים שעבר ואת המאבק למציאת טיפול בסרט "ובחרת בחיים". הוא נעזר בבדיקות הגנטיות של "אונקוטסט טבע", ובגידול שלו התגלתה מוטציה שבאותו הזמן לא היה לה טיפול תרופתי. בהמשך, בניסויים שנעשו בעכברים שבהם הושתלו תאים מהגידול שלו - נמצאה תרופה. למרבה הצער, התרופה נרשמה ואושרה לשימוש זמן קצר לאחר מותו. "הוא היה שותף לגילוי של מוטציה שסייעה לחולי סרטן ריאות רבים אחריו, אך הוא לא זכה ליהנות ממנה", אומרת ד"ר שושן גוטמן.

השילוב של מחלה קשה, חולים נואשים וכסף פרטי הופך את המגע עם החולים לאינטנסיבי במיוחד, ועובדי "אונקוטסט טבע" אף עוברים סדנאות תמיכה. "אנחנו עונים לאנשים בכל שעה ביממה, שזה משהו שהוא לא נורמלי, וזה גורם לכך שזה נכנס לנו לחיים. איך מתמודדים? לא יודעת. אני חושבת שאני קיבלתי את השיעור שלי בגיל מאוד צעיר. אני בת למשפחה שכולה. בגיל 9 אחי נהרג בחווה הסינית. מהרגע הזה החיים שלך משתנים. זה לא הופך אותי ליותר מחוספסת, אלא לאדם שיודע להתמודד. יש פה המון סיפורים קשים. בכי בטלפון 'אני רק רוצה לראות אותו מגיע לכיתה א'' זה משפט שנכנס בך. אני לא אשכח שהיתה בחורה יפהפייה בת 40 והיא בכתה ואמרה לי: 'העכברים שאני מגדלת חיים וצוחקים ואני נגמרת'".

ומשהו חיובי?

"יש הרבה סיפורים חיוביים ואם הם לא היו, אז לעסק לא היה קיום. החוכמה היא להביט כל הזמן, תמיד להביא את הצעד הבא באחריות רבה". 

מניסיון של 18 שנות הסתכלות על הסרטן, האם האימונותרפיה היא פריצת דרך?

"אימונותרפיה היא הבנה של נדבך נוסף שהיתה קיימת כל הזמן, אבל עכשיו היא באה לידי ביטוי. היו טיפולים גם לפני עשור פלוס. ההסבר פשוט: ככל שלגידול יש יותר מוטציות ואנחנו מפעילים את מערכת החיסון, כך הסיכוי להצלחה גבוה יותר. ההפעלה של מערכת החיסון היא הפעלה גנרית־כללית. היא לא נגד משהו ספציפי בגידול עצמו. הדור הבא יהיה להבין מה השינויים הספציפיים בגידול, וזה כבר קורה, והדור לאחר מכן יהיה חיסון נקודתי נגד הגידול".

יש הבדל בתקווה של חולה בשנת 98' לעכשיו? 

"חד־משמעית כן. זה מאוד משנה אם המטופל מתחיל את המסע הזה כשמתחילה הבנה. נגיד חולה מלנומה שמתחיל היום את המחלה שלו שונה מזה שלפני 4-3 שנים, כי זה שמתחיל היום כבר יש לפניו את התובנות והידע שהצטבר. אנחנו במסע שמגלה לנו באילו תת־מחלות אפשר להפוך את הסרטן למחלה כרונית - וזו החוכמה. אז בכל פעם כזו זו פריצת הדרך כמו שקוראים לה בכותרת. בסוף כל פריצות הדרך הקטנות יצטרפו בסוף לפריצת הדרך האמיתית".

את מאמינה שנזכה לראות את זה בדורנו?

"יכול להיות שתופיע איזושהי תובנה שלא רואים אותה היום, כמו שלפני כמה עשורים חשבו שסרטן נגרם מהדבקה מווירוס ובסוף זה נכון לסוג מאוד מסוים. מספיק שתהיה הארה או תובנה שיש חלקים שחסרים לתמונה הגדולה. זה לא רחוק".

היית בוחרת בדיעבד בנתיב אחר? 

"לא, ממש לא. אני עושה את הדבר הכי מרתק שיכול להיות. הצומת הזה של להכניס טכנולוגיה לשימוש, שגם אם הוא עוזר היום למעט, כשהתקווה היא שהוא יעזור ליותר, אין סיפוק גדול יותר מזה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו