בתחילת השבוע, כותרת ענקית באחד מעיתוני החדשות בישרה: "הפעוטונים בסכנת סגירה". וכדי לחדד עד כמה הסכנה ממשית הוסבר בהמשך ש"חוק הפיקוח מטיל על הפעוטונים שורה של תביעות כמעט בלתי אפשריות". השורה התחתונה הייתה ברורה – חוק הפיקוח הוא האשם בסכנת הסגירה של הפעוטונים של הילדים שלנו. והנה הקרב על החוק הכל כך חשוב הזה התחיל.
לפני שאדבר על המלחמה של בעלות הגנים הפרטיים חשוב לי להזכיר, למרות שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו לשכוח – חוק הפיקוח הגיע אחרי שורה בלתי נתפסת של מקרי התעללות של מטפלות בילדים, ואחרי מאבק ארוך של הורים, שדרשו והתחננו לפיקוח על מסגרות בגילאי לידה עד שלוש. ואם טובת הילדים חשובה לנו, אף אחד מאיתנו לא יכול להרשות לעצמו שהחוק ייפגע.
בתקופה האחרונה אנחנו שומעים יותר ויותר על גננות שמנסות לגייס הורים לטובת המאבק שלהן נגד החוק כפי שהוא, ומאיימות שמסגרות רבות ייסגרו וההורים יישארו בלי "פתרון". החששות העמוקים ובצדק, מהיעדר פתרון ראוי לילדים שלנו כבר בספטמבר הקרוב, עם יישום החוק, גרמו להורים רבים להילחץ ולתמוך בבעלי הפעוטונים במאבקם, אך חשוב לי לחדד: לא חוק הפיקוח אשם בסכנת הסגירה של הפעוטונים, אלא ההתנהלות הכושלת של הרשויות ושל המדינה, מחדל של שנים.
צילום: shutterstock
בתחילת שנות ה-50, ארגוני נשים כמו ויצו ונעמ"ת הקימו מסגרות לטובת נשים שהשתלבו במעגל התעסוקה כדי להעניק סידור לילדים. מאז התקדמנו בכל כך הרבה תחומים אבל בכל מה שקשור לילדים בגלאי לידה עד 3 נשארנו הרחק מאחור. במקום שתיבנה תכנית הדרגתית, רב שנתית, שמעניקה מסגרות חינוכיות לפעוטות בשנים הקריטיות ביותר להתפתחותם, הילדים המשיכו לקבל "בייביסיטר קבוצתי", בעצם רק 23% מהם. כתוצאה מכך, מתחת לרדאר, התפתחה תעשייה שלמה שהעניקה מענה למצוקה של ההורים – המעונות הפרטיים.
זה התחיל באימהות, ששנייה אחרי שילדו לקחו עוד תינוק או שניים כדי להתפרנס ולאפשר לעצמן לא להיפרד מהרך הנולד, והפך להיות ענף עסקי לכל דבר. וכך, לאורך השנים המשיכו לצוץ עסקים בשטחים פרטיים ללא שום ציפייה מהם לפעול לקבלת רישיון לעסק. זה מובן מאליו שכל עסק צריך לקבל אישורי בטיחות, אישור כיבוי אש, אישור משרד הבריאות, אישורים מהרשות ועוד, אבל כדי לטפל בילדים? כלום.
השקט התעשייתי הזה היה נוח לכולם, ובמשך שנים רבות המסגרות הפרטיות נתנו מענה שחסך לכולם את כאב הראש. הרי כל מה שהיה צריך כדי לפתוח פעוטון זה "לסגור מרפסת", להסב חדר בבית או פשוט להשכיר דירה שתהפוך להיות עסק מניב. הורים שילמו לא מעט כסף, ויחד עם הילדים שילמו את המחיר על היעדר הפיקוח, עד שמותה של יסמין וינטה ז"ל הקטנה שינה את כללי המשחק.
חשוב לזכור שרוב המסגרות הפרטיות הן טובות, יש בהן גם מצוינות. הן אמנם היו שם לתת שירות ומענה להורים ולמדינה, אבל חייבים לזכור שהם עסק לכל דבר. עכשיו, כשעבר חוק הפיקוח בעלי הגנים נדרשים להציג אישורים כמו אישור מהנדס בניין וקונסטרוקטור, אדריכל, יועץ בטיחות, איכות הסביבה ועמידות המבנה. בנוסף לאישורים אלה יש גם היטל השבחה, אישור ממחלקת הרישוי ברשות, אישור מודד שלפיו יקבע כנראה גם תשלום הארנונה ועוד. והרי כולנו יודעים שאם כל אלו היו נדרשים מבעלי הגנים מבעוד מועד, הרוב המכריע אפילו לא היה יוצא לדרך.
אז איפה הבעיה?
חוק הפיקוח אושר באוקטובר. מה עושים מאז? כלום. הכנסת התפזרה, הושבעה, התפזרה – והרשויות לא מסתפקות רק בדרישות של סטנדרטים שמבטיחים מסגרות איכותיות ובטוחות עבור הילדים אלא גם דורשות כאמור ארנונה, שינוי ייעוד למבנה, והיטל השבחה. דרישות שעבור עסקים קטנים שנדרשים להתיישר על פיהן בפרק זמן כל כך מהיר הוא גזר דין מוות.
במקום להפעיל שיקול דעת ולשמר את המסגרות הטובות, באמצעות הצעת הכשרות ומענקים לטובת התאמות המבנים וקידום הסטנדרטים, יש מי שהחליט לראות בהם פרה חולבת. התוצאה תהיה שבעוד חודשיים בדיוק, נקבל חוסר ודאות, כאוס, מאות מסגרות שפועלות תחת "אישורים זמניים", ואלפי מסגרות קטנות ששוהים בהם פחות מ-7 ילדים ועליהן לא חל חוק הפיקוח, ושוב את אף אחד לא יעניין מה קורה שם. וכך נוצר מצב שבמקום לפעול ליישום החוק ביעילות למען מציאות בה נעניק לילדים שלנו חינוך מלידה, יש מי שמנצל את המצב כדי להפוך את חוק הפיקוח לאויב.
צילום: shutterstock
הפתרון היחיד הוא להקים אלפי מסגרות חינוכיות, בהם ישהו הילדים שלנו מיד עם סיומה של חופשת הלידה, בדיוק כמו אלו הפועלות מגיל 3 ומעלה. הן צריכות לפעול בתוך שטחים ייעודיים המוקצים על ידי הרשות, בפיקוח ותחת הסטנדרטים של משרד החינוך. זה ייקח שנים.
עד אז, המדינה צריכה לוודא שמסגרות פרטיות טובות וראויות יעניקו מענה לילדים שלנו בשקיפות מלאה, מעל פני השטח ועם אישורים המבטיחים את שלומם וביטחונם של הילדים. כדי שזה יקרה, עם יישום החוק, חייבים לעשות אבחנה בין הדרישות המבקשות את טובת הילדים לבין אלו הדורשות את טובתה של קופת הרשות או המדינה.
חוק הפיקוח הוא חוק חשוב והכרחי. יש להמשיך ולפעול ליישומו, להמשיך ולפעול למען התקנות שבלעדיהן החוק עלול להתמוסס. לצד זה אסור לגרום ענף שלם של פעוטונים פרטיים לקרוס, על אחת כמה וכמה שלמדינה אין כרגע שום חלופה. בטח לא על חשבון הילדים שלנו.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlife https://www.onlife.co.il/?p=193356
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו