בתחילת השבוע עלה ברשת סרטון בנט אופייני ותכליתי. בלב שטח חולי, על רקע בניינים צומחים, בישר יו"ר ימינה שאלון דוידי, איש שדרות והליכוד, הצטרף למפלגתו ושובץ במקום השלישי ברשימה לאחר בנט ושקד. לחיצת יד, חיוך מהיר ויאללה לעבודה. על פניו נראה שמדובר בחיבור טבעי ומתבקש. דוידי, איש הגרעין התורני שהתמקם בשדרות, נדמה מרחוק כאיש הציונות הדתית הקלאסי המפד"לניק, רק בלי השפם המתחייב. דוידי היה מזוהה עם הליכוד ובעיר כמו שדרות, עם יותר מ־50 אחוזי הצבעה למפלגת השלטון, ההצטרפות שלו לימינה הרימה הרבה גבות בעיר.
אנחנו נפגשים במרכז החוסן של שדרות, שכבר עשרים שנה מפרפרת בין סבב לסבב. הוא מצביע אל קצה העיר, ״שם מוצבת כיפת ברזל. המטרה שלי היא שכל כמה זמן נגיד להם, 'סליחה, חברים, זוזו קצת הצידה, אנחנו צריכים לבנות כאן'״. בשיחות המקדימות עם תושבי שדרות, גם מתנגדיו של דוידי מודים ששבע שנותיו הן מהטובות של העיר. שדרות מתקתקת וצומחת אל הגובה, ונסיעה עם דוידי לאורך הרחוב הראשי נשמעת כמו פרסומת יו־טיוב מתעלקת: הנה מרכז החוסן החדש, הנה פארק חדש, הנה בית ספר חדש, הנה והנה והנה.
בינתיים הצבה זלדה פוסעת במשעולי המרכז לטיפול באמצעות בעלי חיים. מה שהתחיל בטיפול כדי להתגבר על הפחד של בתו מכלבים, הצית לדוידי רעיון שהפך למציאות. הילה גונן־ברזילי, מנהלת המרכז: ״בעלי חיים הם כלי השלכתי חזק, לילדים הרבה יותר קל לדבר על החרדות והפחדים של החולדה או השרקן מאשר הפחדים שלהם״. ודוידי מוסיף בהתלהבות: "זה הסיפור כולו, להפוך את הפסימי לאופטימי, בסוף הילד שגר כאן וחווה את הירי כל ילדותו צריך עזרה, ולא שייקחו אותו לנופשון בכל פעם שיש טילים, כי מה קורה לו כשהוא חוזר? הטיל מחכה לו כאן. ואני כראש עיר, חייב לתת לזה מענה לאורך. זה לא פותר את כל הבעיות, אבל נותן להן דחיפה ואומץ להתמודד״.
הילה: ״לא קל בשדרות ויש פה לילות קשים מאוד, אנחנו לא טומנים את הראש בחול, אבל הבסיס להחלמה זה תקווה, וזה מה שאלון עשה בכל דבר בעיר, בעשייה שלו יש תמיד תקווה״.
וככה אתם משחררים אותו בקלות?
״ממש לא, כתושבים אנחנו ברגשות מעורבים. מצד אחד זו באמת אבידה, ולעיר זה לא פשוט בכלל. ומצד שני שמחים בשבילו ויודעים שיש לו קוצים ושהוא רוצה להשפיע, וזה רק טוב למדינה״.
״זה נכון", אומר דוידי, "שדרות זה מהפכה. לפני הקורונה היינו במצב מצוין - 5-6 אחוזי אבטלה. ופתאום צמחנו ל־17 אחוז! אז יכולתי להגיד 'זו לא הבעיה שלי, תעסוקה זה ממשלה, לא עירייה', אבל בקורונה היו גם תקציבים שלא הוצאנו. פרסמנו קול קורא לחברות הכשרה של היי־טק ואמרתי, 'תלמדו אותם משהו מהר והכי חשוב - שזה יוביל להשמה בעבודה, רק השמה'. כשאנשים נקלעים למשבר, צריך לעזור להם במיידי, אבל דקה אחר כך כבר צריך לחשוב מה הם יעשו בהמשך ואני יודע שעירייה לא צריכה לשים כסף על הכשרה מקצועית, אבל אלו התושבים שלי. הבריאות שלהם חשובה לי. לא רק בגוף, גם בנפש״.
שני, תושבת העיר ואם לשלושה ילדים קטנים, היא דוגמה מצוינת לכך. בעקבות פטירת בן זוגה נקלעה למשבר עמוק עם תחילת הקורונה. נסיבות חייה סגרו עליה מכל עבר, ולמזלה דוידי פתח בשדרות מפעל לחכות. "הכי אמיתי, אני לא יכולה להרשות לעצמי להירשם לקורס היי־טק בעלות של 25 אלף שקלים", היא אומרת, "ידעתי שיש לי פוטנציאל, אני מאמינה בעצמי ואני יכולה להצליח אבל לא תמיד יש לך את הכלים לפרוץ את המעגל, ופה קיבלתי הזדמנות אדירה לשנות חיים. עכשיו אני אחרי קורס בקרת תוכנה ולפני השמה״.
ותעברי לעבוד בהיי־טק במרכז?
דוידי מזדעק בשמה: ״מה פתאום?! אנחנו מקימים פה מרכז בשבילה ובשביל עוד מאות עובדים משדרות שיעבדו בהיי־טק. מה, היום לא כולם עובדים מהבית? להפך - שתקבל משכורת וסוף־סוף תוכל ליהנות מהטבות המס של העיר. היתה מישהי עם שני ילדים שעבדה בתור מלצרית, וכל פעם הייתי אומר לה 'זה מה שאת רוצה לעשות בחיים?'״
ככה אתה מציק לתושבים? תקשיב, אתה ראש עיר, לא אבא שלה.
״אני אמנם צעיר, אבל מרגיש שבמשברים אנשים רוצים אבא, הם לא רוצים טכנוקרטים שידברו איתם בתקציבים ומספרים מעל הראש, זו האכפתית שמדברת שבסוף עושה את השינוי. היא רצתה להיות מנופאית, הבנו שזה מקצוע מבוקש אז עשינו קורס מנופאים, גם ככה אנחנו בונים פה, ועכשיו היא העלתה פוסט עולה למנוף, מגשימה את החלום שלה״.
בינתיים שולפות עובדות המרכז את ״נחש התורמים״, כרכן תירס סקרן וחברותי. ״בכל פעם שתורמים מגיעים לכאן והם קצת מתלבטים, אני שולח אותם לחדר עם הנחש, והם משתכנעים״, צוחק דוידי. הנחש מתפתל בין ידיו של דוידי בעדינות מפתיעה לקול מצהלות העובדות. אני מציע לצלם אותו עם הנחש אך דוידי בוחר להצטלם עם זלדה. ״עזוב אותך, אל תסבך אותי עכשיו עם נחשים״, הוא צוחק מעט נבוך, ואני רק תוהה איך יסתדר בכנסת.
חזון אזורי משותף
אז מה הסיפור, למה בנט?
"כי קראתי את התוכנית הכלכלית של ימינה, והוא מפרט איך להביא את המגזר העסקי ככוח. במשבר, דברים רגילים לא עובדים. בשדרות להוסיף עשרה שקלים למשלוח זה משמעותי, אז בסגרים דיברנו עם כל השליחים עם הווספה ואמרנו להם 'מעכשיו העירייה מעסיקה אתכם', ולעסקים אמרנו - תעבדו!". עדן אדרי מ״מקסיקו שבעים״ - טורטיות במרכז המסחרי - מחזק את הדברים: ״בצורה הכי ברורה - זה הציל לי את העסק. בלי המשלוח בשקל, היינו קורסים״.
אז עכשיו, כאב העיר, הפכת את העירייה לוולט? גם זה התפקיד שלך?
דוידי מרעים: "כן, בטח שזה התפקיד שלי! בסוף אני הבן של 'דוד אלוף הגרעינים' מבאר שבע. וכשהוא חלה החלפתי אותו, וראיתי את אבא שלי יורד מהמונית שדוף ממחלה קשה, עם בגדים של בית חולים, ועובד מאחורי הדוכן, אמרתי 'אבא, מה אתה עושה?', והוא השיב - זה העסק שלי, אני חייב שהוא יעבוד. זה לימד אותי כמה פרנסה חשובה לרווחת האדם. מה זה כבוד והערכה ומה זה אכפתיות. אבא שלי היה בן אדם חכם, הוא היה יכול להיות דוקטור, אבל עצרו אותו, והוא עזב את כל התוכניות שלו כדי לפרנס אותנו בכבוד. ולקראת הסוף כשדיברנו, הוא אמר לי, 'אלון, אני מבקש ממך, תדאג שהמשפחה שלך תהיה יותר טובה ממך, ותדאג שלאנשים יהיו אפשרויות והזדמנויות לפרוץ את תקרת הזכוכית'".
דוידי במאפיית חורי // צילום: לירון מולדובן
הוא זכה לראות אותך ראש עיר?
״לא זכה, אבל הוא רואה אותי עכשיו. החוכמה זה לא להיות 'ראש עיר', אלא מה שאתה עושה כשאתה בתפקיד. אנחנו מסבסדים חוגים, מרכז למחוננים, מדעים, חווה חקלאית, כי כל מה שאפשרי לילד במרכז הארץ צריך להיות גם בשדרות. זה לתת אפשרויות והזדמנויות, וזה מה שאני לוקח איתי לכל מקום בחיים, לא משנה אם אהיה ח״כ או שר או בכל תפקיד שאהיה. זה גם החיבור שלי עם נפתלי ואיילת, אלה לא אנשים שסתם מדברים, אלה אנשים שעושים. היום כולם מדברים כן ריבונות לא ריבונות, כשדיברנו על זה ב־2012, אמרו 'אתה משוגע?'. אבל אני רוצה שבראש יהיה בן אדם שעומד מאחורי העקרונות, ואומר 'זו התוכנית שלי' ומבצע אותה״.
השתיקות הנדירות בשטף דבריו מבהירות איזה מעבר מורכב עשה דוידי. בעבר לא חסך את ביקורתו על התנהלות הממשלה ועל ראשה. אולם דבר אחד זה לשחק בחמש אבנים בתוך בית הקלפים, ודבר אחר לגמרי להשליך עליו אבנים מבחוץ, ואני מחפש את הסדק שדרכו פרץ השינוי.
״במשבר הקורונה זה התפוצץ לי, כי אני רואה מה שאפשר לעשות בשלטון המקומי לעומת מה שלא קרה ברמה הארצית. אתה רואה את הכאוס המוחלט בהנהגה ברמה הארצית ואת הנתק. בגלל אלו החלטתי לפעול. לא מספיק רק לשרוד או לחיות בתוך המשבר, צריך לתת תקווה, לחשוב שבעה צעדים קדימה, אחרי המשבר. אני אומר לך, אני אהיה שם בשביל זה, המחויבות הזו לאנשים זה דבר שאני הולך איתו, לא סתם אומרים 'מהפכה בשדרות', זה לא אני, זה אנחנו. זה העסקים שמדברים ואומרים לך מה צריך לעשות וזה התלמידים שמספרים לך מה החלומות שלהם. כשהתחלתי לכהן כראש עיר היו משחקיות ממוגנות אבל לא היו פה פארקים, והיום באים מכל הסביבה לפארקים שלנו".
אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב מכפר עזה, מגיע לבקר את דוידי. ההקנטות ההדדיות שמחליפים השניים ללא הפסקה מלמדות על החברות שהם חולקים, מעבר לאינטרס המשותף והתפקיד המקביל. ״אני שנתיים בתפקיד", אומר ליבשטיין, "מהיום הראשון הלכנו על אסטרטגיה שבמקום לריב על העוגה נגדיל אותה במשותף. זה החזון - שדרות בירת הנגב המערבי, שער הנגב התיישבות כפרית ובאמצע אזור לפיתוח משותף. עד היום משרדי הממשלה עשו הפרד ומשול בין עיירות הפיתוח לבין המועצות האזוריות, ועכשיו כשאנחנו באים ביחד זה מבלבל את המערכת... זאת הדרך לפתח את הפריפריה - ביחד״.
דוידי מספר על התוכניות המשותפות, ובין השאר מספר על "רכבת, שתהיה נמל יבשתי. בכל יום ייכנסו 10,000 איש מעזה, אתה יודע מה יעשו מיליוני שקלים משכורות לעזה?״
אתה מדבר על אזור תעשייה משותף עם עזה? זה לדבר עם חמאס, שכחת באיזו מפלגה אתה?
דוידי: "התפקיד שלנו כמנהיגות הוא לאפשר ולתת הזדמנויות. אם לא נצליח, זה משהו אחר. אני לא מבין את חמאס, הם יושבים על השטח ולא עושים כלום לעמם. החשיבות של אזור כזה היא לא לעזה, אלא לנו בצד הזה של הגדר".
ליבשטיין: "זה לא מדע בדיוני, זה מתקדם מאוד. ובכלל, תפיסת העולם של דוידי, לא לבוא מבכיינות ומִסְכּנוּת אלא לבוא מועצמה וכוח, מתחברת מאוד לכל התפיסה של הקיבוצים כאן. זה להציג את החוזקות של האזור, זה מה שנתן את הבוסט הגדול לשדרות, ואם דוידי יוכל להביא את זה לרמה הארצית זה יהיה כוח שינוי עצום״.
"כואב לנו שהוא הולך"
במערב העיר הולכת ונבנית שכונת המוזיקה, באזור שבו הקסמים עשו שמות. אנו נוסעים בין רחובות נעמי שמר ורבי דוד חסין, אהוד מנור, ג׳ו עמר וזוהרה אלפסיה. בתוך החיבור הישראלי הזה בין מזרח ומערב, עבר ועתיד, נגלה יופייה המורכב של ארץ הנגב המערבי. החום שבוקע מהאדמה, הירוק הפורה ונוסך השלווה ובקצה האופק רוטטת עזה. שאלת השאלות.
כשאני מתפעם משיתוף הפעולה בין שדרות ליישובי עוטף עזה אחרי כל כך הרבה שנים של בידוד חברתי, דוידי מסמן את הכיוון: ״הקסאמים איחדו אותנו. חשוב לי הנושא של חיבור פריפריה למרכז. אני רוצה להביא את המהפך שעשינו בשדרות לרמה הארצית, אני מסתכל אחורה איפה היינו ואיפה אנחנו היום, ואני יודע שאפשר וצריך לעשות את זה בכל המדינה. אני מדבר על פיתוח הפריפריה, על צמצום הפערים, לשים דגש על חיבור ואחדות ושינוי השיח המקטב. וכן, אני גם בהחלט מתכוון להביא את קולו של הדרום, בייחוד של עוטף עזה, אל הכנסת והממשלה״.
להקשיב לפולטיקאי שנוסע איתך במכונית ומספר לך על מהפכה זה דבר אחד, ולדבר עם אנשים בשטח זה דבר אחר לגמרי. ועדיף כאלו שאוזנם כרויה למושב האחורי. לא במקרה נהגי מוניות הם דרך טובה למדוד את דופק הלב של העיר, ובתקופת קורונה גם ניתן לתפוס אותם בקלות. אני מפריע לאבנר חן, מיכאל בן זיכרי ותום חן באמצע ארוחת הצהריים במוניות הכוכב.
זה נכון? יש כאן מהפכה?
תום: "בטח, תביט החוצה. שדרות נהייתה יפה, נקייה, מטופחת, אלון עשה שינוי יפה, אנחנו רואים אותו יוצא, רץ, לא נח, כואב לנו שהוא הולך".
אבנר: "שדרות התפתחה גם בזכות אלון, אבל כל הארץ מתפתחת בגלל ביבי".
ואיך אתם עם זה שדוידי הלך לימינה, ולא עם הליכוד?
אבנר: "ימינה יביאו 13 מנדטים, הוא מספר שלוש, הוא יהיה שר, זה טוב לנו".
בן זיכרי: "בכנסת? ביבי לא ייתן לו לעשות מה שהוא רוצה".
תום: "ביבי הולך הביתה, זה בטוח".
אבנר: "מה פתאום, ביבי עוד עשרים שנה!"
אז למי תצביעו - ליכוד או ימינה?
תום: "נצביע לאלון. אנחנו רוצים לחזק אותו כמו שהוא מגבה אותנו, התושבים. מי שמכיר אותו, יעבור איתו, אני מאמין בבן אדם יותר מאשר במפלגה, הוא בן אדם ישר, עשה סדר בשדרות מאז שהוקמה שדרות ועד היום".
אבנר: "אני גרתי בשכונת מ׳ 3, כל הבתים לידי חטפו קסאמים והבנתי שזה רק עניין של זמן עד שזה יגיע אלי, אז עזבתי לאשקלון, המקום הכי טוב, מול הים. אבל זה לא זה, חזרתי לשדרות".
למה?
תום חן: "שדרות זה הבית, שדרות זה הלב".
כשאני מבקש את הטלפון של מוכר הבאגטים העסיסיים שהם אוכלים, הם חולקים איתי בטבעיות באגט וקולה זירו. לפתע הסיסמאות האלו, ״שדרות זה בית״, ״עיר חמה״, מקבלות תוכן.
כשאני נפרד מהם רודף אחריי בן זיכרי, גם בשמש הבוהקת ניכרים סימני הזמן בעיניו. ״תכתוב״, הוא מבקש, ״תכתוב על התחנה, כמה זה קשה, אנחנו מרוסקים, אנשים לא מבינים את זה, הם חייבים להבין, אנחנו באמת מרוסקים לגמרי״. וברגע אחד אני מבין את הכל.