המחרים במומו מחרים?

סערת אי הענקת פרס ישראל לפרופ' גולדרייך מסרבת לגווע. 

פרס ישראל מוענק על ידי שר החינוך, במעמד נשיא המדינה, לאזרחים שגילו הצטיינות מיוחדת ופרצו דרך בתחומם המקצועי או שזכאים להערכה בשל תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בית המשפט העליון עמד על אופיו המקצועי הטהור של הפרס, ובפרט על עצמאות שיקול הדעת המקצועי של חברי ועדות השופטים. בנוסף, על-מנת למנוע אפקט מצנן לחופש הביטוי, נפסק כי להתבטאויות "פרטיות חוץ-מקצועיות" של הזוכה שאינן נוגעות לעשייתו המקצועית - גם אם הן צורמות - אין מקום, ככלל, במערך השיקולים של ועדות הפרס. תוצאה זו, כך נפסק, נועדה למנוע אפקט של 'סתימת פיות' שאין לה מקום בדמוקרטיה. כן נפסק, כי התערבות שיפוטית בהמלצת הוועדה מקומה רק במקרים חריגים ביותר ובנסיבות יוצאות דופן.

האם חתימה על עצומה הקוראת לאיחוד האירופי להפסיק שיתופי פעולה של מוסדות או תכניות הקשורים לאיחוד האירופי עם אוניברסיטת אריאל הנה התבטאות שאינה נוגעת לעשייה המקצועית שבגינה הוחלט להעניק לו את הפרס? לכאורה, יש להשיב על כך בחיוב, שכן הפרס ניתן לפרופ' גולדרייך בשל הישגיו המקצועיים ולא בשל התבטאות כזו או אחרת. אלא שבחינה מעמיקה יותר של הסוגייה מגלה מציאות מורכבת יותר. 

פרופ' גולדרייך, בכובעו האקדמי, תומך פומבית במניעת שיתוף פעולה עם מחקרים אקדמיים הנערכים על-ידי חוקרים שכל חטאם הוא שיוכם למוסד אקדמי שמקום מושבו הוא ביהודה ושומרון. בכך ביקש פרופ' גולגרייך, כאישיות דו-מהותית, לנצל את מעמדו האקדמי לצורך תמיכה בהחרמת מחקרים אקדמיים של קולגות, בין אם מחקרם האקדמי הוא פורץ דרך ובין אם לאו, אך ורק בשל האכסניה של המוסד אליו הם משתייכים. התבטאות זו, המהווה הלבנת פניה לא רק של אוניברסיטת אריאל אלא של האקדמיה כולה, מצויה, גם אם לא במישרין, בתוך דלת אמותיו של תחום הפעילות המקצועית שבגינה הוחלט להעניק לו את הפרס - פעילות אקדמית פורצת דרך. 

אינני מביע עמדה האם די בכך כדי להכריע את הכף. ככלל, יש להגן מכל משמר על חופש הביטוי של אנשי אקדמיה. מיותר לציין, התבטאות פוליטית של מרצה באקדמיה, מקוממת ככל שתהיה, אין היא עילה לפיטוריו. מוסד אקדמי, המעלה על נס את חופש הביטוי, נדרש לנהוג בסובלנות כלפי דעות והשקפות פוליטיות של מרציו, בייחוד אם ההתבטאות נעשית במרחב ציבורי המקדם את חופש הביטוי. יתירה מזו, גם בתוך דלת אמותיו של הקמפוס, יש להגן מכל משמר על חופש הביטוי של אנשי אקדמיה. איסור על חבר סגל אקדמי להביע את עמדתו בנושאים השנויים במחלוקת ציבורית (כאשר אין למצוא זיקה בין הדברים ובין הקורס הנלמד) יפגע בחירות המחשבה שלו כאיש אקדמיה. תפקידה של ההשכלה הגבוהה הוא להרבות דעת וחוכמה, לבקר ולאתגר את השלטון. לפיכך כאשר חבר הסגל מדגיש כי מדובר בעמדתו הפרטית, וכאשר הוא מאפשר דיון פורה בכיתה, יש לאפשר לו לשתף את הסטודנטים בעמדותיו בסוגיות המשסעות את החברה, גם אם אין להן קשר ישיר לקורס הנלמד. 

אלא שהתבטאותו של פרופ' גולדרייך חתרה תחת הענף שעליו יושבת האקדמיה: עידוד פלורליזם, הרחבת הדעת וחשיפה לדעות מגוונות. על-כן, גם אם הוא זכאי, ככל אזרח, לעסוק בפעילות פוליטית ולהתבטא כראות עיניו, מחוץ לקמפוס ובתוכו, השאלה מה משקלה של התבטאות זו בכל הנוגע למתן פרס ישראל הנה יותר מורכבת. משכך הם פני הדברים, ומבלי להכריע בשאלה המהותית, דומני כי צדקו שופטי בית המשפט העליון עת אפשרו לשר החינוך, לכל הפחות, לבחון את הנושא. גם אם מוטב יהיה שהשר לא יתערב בהחלטת ועדת השופטים, דומני כי שאלה זו ראויה, לכל הפחות לדיון ציבורי עקרוני: האם ראוי להעניק פרס ישראל לאיש אקדמיה, פורצי דרך יהיו מחקריו אשר יהיו, העושה שימוש במעמדו האקדמי על-מנת ל"השתיק פיות" אקדמיים בשל ההשתייכות המוסדית שלהם? כלשונו של בית המשפט העליון באחת הפרשות: "החלטה להעניק את פרס ישראל לפלוני – הגם שהיא כמעט חסינה מפני התערבות מהותית בשיקוליה מצדו של שר החינוך, ואף מפני ביקורת שיפוטית – אין היא חסינה מפני ביקורת ציבורית".

הכותב הוא ד"ר למשפטים, לשעבר עוזרו של היועץ המשפטי לממשלה, מרצה במרכז האקדמי פרס ומחבר הספר "גופים ונושאי משרה דו-מהותיים".