כמעט כל מחנה הקיץ של בני-עקיבא נפל בדיוק על יום האהבה אחד הערבים הזכורים לי ביותר, תמיד היה ערב ט״ו באב במחנה. היום, שהתחיל במסע מפרך תחת השמש, הסתיים בפעילות באווירת אחד הימים היפים בשנה. אחרי המקלחות הקולקטיביות בסוכה עם ברזים עקומים, זרמים משתנים, מים קפואים וארוחת ערב שמשאירה אותך רעב לנצח, היינו מתיישבים במעגל עם חולצות לבנות ומתמסרים לערב שירי אהבה קיטשים, כאלה שאם היו מתנגנים ברדיו יש סיכוי גבוה שהייתי מעביר תחנה, אבל באותו ערב קיבלו יחס אחר. חבורה של נערים ונערות, באמצע העשור השני לחייהם, שרים על אהבה ומתכוונים לזה. אהבה בלי בעיות ובטח שללא תנאים. רק בהמשך החיים הם יבינו כמה זה מסובך.
באותו הערב, גם הגברים של השבט הפגינו סוג של עדינות ורגישות כשהתיישבו בישיבה מזרחית וניסו לא לזייף את "מתחת לשמיים" של דיוויד ברוזה. הקושי הזה לא לזייף התפוגג ב"מה זאת אהבה?" של ריקי גל. אז אי-אפשר היה שלא לשמוע את נועה שרה בגבוהים ואת שלומי עושה לה קול שני.
אחרי כמה שירים היה מגיע ההסבר על חשיבות היום ולמה מציינים אותו דווקא בט"ו באב. בסוף גם היו צ'ופרים, לרוב בצורת לב, עם טקסט נוגע שמישהו חכם כתב ורצה להעביר מסר.
באותן השנים חוויתי גם אני את האהבה הראשונה, עם כל תופעות הלוואי של נער מאוהב. קראו לה אורטל, הילדה עם השיער הכי ארוך בשבט. בת מזל מאזניים עם כתב יד עגול ומושלם. עד היום היא לא יודעת שבכל שבת הייתי מסתתר ברחוב בלפור פינת העצמאות ומחכה שתגיע, כדי שנלך יחד לסניף. אני חושב גם שזה היה די הדדי - באחד המכתבים שכתבה לי, בו דירגה את הרגש שלה כלפי בני השבט באחוזים, דורגתי במקום הראשון והיא נתנה לי 98% "כי 100% יש רק לקב"ה". האהבה הזאת החזיקה מעמד יותר משנה, אך בהמשך נפרדו דרכינו. מאז היא הספיקה להתחתן וללדת שלושה ילדים. אני, לעומת זאת, גיליתי את אהבתי לבני מיני.
אני בן 32 וחוויתי עד כה כמעט שלוש אהבות, לא כולל אורטל ולא כולל הרבה מאוד אהבות שנמשכו כמה שעות בלבד. אחת מהשתיים הרציניות הסתיימה בשברון לב עצום שהצד השני כמעט ולא יודע עליו. אלה היו שלושה גברים שבזכותם הטקסטים של השירים ההם ממחנה הקיץ קיבלו בעיתות משבר משמעות אחרת.
שלושה גברים שלימדו אותי להתמסר, לתת, לשתף ובעיקר היחידים שגרמו לי להתעורר מוקדם בבוקר כדי לבדוק אם הם כבר שלחו הודעה. שניים מתוכם גם לימדו אותי להיפגע ולהרגיש מה זה להתאבל, גם כשהבנאדם לגמרי בחיים וגרוע מכך במרחק עשר דקות הליכה ממך. היום אני רווק, בתחילתו של משהו חדש.
אני לא מכיר הרבה זוגות הומוסקסואלים שמציינים את יום האהבה בצורה גרנדיוזית כפי שאולי הייתי מצפה מכמה וכמה זוגות, או לפחות מאלה שטסו עד ניו-יורק כדי להינשא. אולי כי הומואים לא צריכים את יום האהבה כדי לציין אותה. באופן אישי, חיי כהומו בתל-אביב, שנהנה מכל מה שיש לעיר הזאת להציע, הציפו אותי בשנים האחרונות לא מעט שאלות שמהדהדות שוב ושוב בכל יום אהבה.
האם אני עדיין יכול להרגיש? האם הפרפרים בבטן קיימים גם אחרי שחוויתי המון? האם עודף האפשרויות ומגוון הגברים דווקא מונע ממני מלהתאהב? האם הסיכוי למצוא אהבה בפריפריה הוא גבוה יותר? האם הסקס הזמין הוא זה שמרחיק אותי מלמצוא אהבת אמת? ושאלת השאלות, האם יום אחד זה יקרה?
הרבה דמעות זלגו, והיו גם הרבה מאוד רגעי אושר, מאז שניסיתי לשיר בטון הנכון ולא לזייף במעגל השירה במחנה הקיץ של בני עקיבא, והכל בזכות ובגלל אותו רגש המכונה ״אהבה״. האהבה התמימה והנאיבית של אז, מנקודת מבטו של ילד בן 15 שעדיין לא ממש מבין מה הוא אוהב, היא ממש לא אותה האהבה של היום. לא בהשקפה ובטח לא בהעדפות. כשהיא תגיע, בתקווה שהיא תגיע, היא תהיה הרבה יותר משיר רומנטי של דיוויד ברוזה.