כשדובר עיריית שדרות עמד לצד בית שנפגע בשבת מרקטה ודיבר על רבים שעזבו את העיר, הוא לא ידע עד כמה הוא משקף היסטוריה של שינוי בכל הנוגע לפינוי. עפו הרבה רקטות בשדרות מאז כינה שלמה להט (צ'יץ') ז"ל, ראש עיריית תל אביב בזמן מלחמת המפרץ ב־1991, את התל־אביבים שעוזבים את העיר, "עריקים".
רק ב־2006 נפל לממשלת ישראל האסימון. מלחמת לבנון השנייה התנהלה בשתי חזיתות: המערכה בלבנון מול חיזבאללה, והחזית האזרחית של ערי ויישובי הצפון, שסבלו ממטחים קטלניים. חוסר ההיערכות בעורף חשף הפקרה מוחלטת מצד ראשי רשויות ובכירים. מי שהיה יכול להרשות לעצמו, התפנה דרומה. מי שהתקשה - מסיבות כלכליות או בריאותיות - נותר מאחור ברשות לא מתפקדת.
מאז ישראל מתחבטת ומשפרת, פחות או יותר, את פינוי האזרחים. אנחנו חיים במדינה היחידה בעולם שמפנה את אזרחיה בכל שנה-שנתיים, בעידן שבו ההתרוקנות של יישובי העוטף ושדרות מתושביהם היא דבר שהרשויות מעודדות, אולי מחוסר ברירה.
כל מי שמתגורר באזור מכיר את התמונה. ברגע שיש חשד למתיחות, מתחילות להתפנות משפחות לילדים קטנים. בשעות הראשונות ללחימה, כשברור שאנחנו בתוך הסיפור שאיננו נגמר של סבבי דמים, היישובים מתרוקנים, בעיקר על בסיס הקרבה לגבול. ככל שהיישוב סמוך יותר לגדר בין ישראל לעזה, כך העזיבה תהיה מהירה וגורפת יותר. מאחור נשארים בעלי תפקידים חיוניים, קשישים ובעלי מוגבלויות פיזיות. כיום מדובר, ברוב היישובים, בכרבע מהתושבים ואפילו פחות.
אם בסבבים קודמים היה מדובר בעיקר בקיבוצים ובמושבים שעל הגבול, הרי כיום גם רוב תושבי שדרות עוזבים את האזור, במסגרת פינוי ממומן של המדינה או עצמאית, לפתרונות משפחתיים ופרטיים.
ההתפנות הזו, מדי שנה-שנתיים, יכולה להעיד על החוסן שלנו. זו הדרך היחידה לשרוד נפשית. זו הדרך היחידה לדאוג לנפש ולגוף של ילדינו ולאפשר להם איזושהי נורמליות, בעיצומו של החופש הגדול, בלב הטירוף המוחלט שנקרא מלחמה. מהבחינה הזו, טוב שהמדינה הבינה את זה. במקום שאין פתרונות אסטרטגיים להסדרה ולשקט, השלום הנפשי השברירי של האזרחים הוא הדבר היחיד שנותר.
ההתפנות הזו יכולה גם להעיד על הייאוש וההסכנה עם המצב. הרבה תושבים מייחלים לכך שהמבצע הנוכחי יביא שנה של שקט. לא יותר. אפילו הפנטזיות על שקט ארוך טווח נמוגו. זה מסוכן. זו תופעה שמעמיקה את חוסר האמון מול המנהיגות הפוליטית והצבאית; זו תופעה שמחלישה את הקהילות והמשפחות, שהגיעו לנטוע את שורשיהן באזור כה חשוב במדינת ישראל; זה הלך רוח שמונע תכנון למרחק שכה נחוץ למשפחות, לקהילות וגם לעסקים מקומיים.
במצב השחיקה הנפשית המואצת שלנו ושל ילדינו, יכול להיות שנגלה שהרוטינה הזו שבנינו רחוקה מלעבוד לטווחים ארוכים. כמו הלונג־קוביד, גם לפינוי הגורף שלנו, כמה שבועות בשנה, יכולים להיות מחירים ארוכי טווח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו