"שינדלר היה עבורנו מלאך החיים"

אף שעברו יותר מ־70 שנה, זוכרים גניה (92) ונחום (94) מנור כל אירוע הקשור ב"מושיע" השנוי במחלוקת שלהם. אותו מושיע הוא לא אחר מאשר אוסקר שינדלר, חסיד אומות העולם שהעסיק יהודים במפעל שהקים ושהועתק מתת־המחנה פלאשוב שבפרברי קרקוב שבפולין למחנה ברינליץ שבחבל הסודטים בצ'כיה.

"מצידי שיגידו שהוא מלאך מציל או נאצי אכזר", אומר נחום, שהיה המוסכניק שטיפל בשלושת רכבי הפאר של שינדלר. "עבורנו הוא היה אלוהים או לפחות ממלא מקומו, מלאך החיים בלב הגיהינום. גם אלטרואיזם טהור הוא לפעמים כוח מניע, ושינדלר עשה מעשה אנושי כשהציל אותנו, ילידי קרקוב. זה מספיק כדי לעשות אותו לגיבור".

גניה, שעבדה כפועלת מתכת על מכונת החריטה במפעל האמייל של שינדלר, מחזקת את דבריו ומדגישה כי "על דבר אחד אין עוררין - הוא שמר על מילתו עד לנשימתו האחרונה. בשבילנו הוא האיש שנתן לנו חיים".

נחום נולד ב־1923 בקרקוב. כשהיה בן שנה בלבד עלה עם משפחתו מפולין לפלשתינה, אך כעבור חמש שנים שבה המשפחה לקרקוב ושם למד בגימנסיה העברית והיה חבר בתנועת הצופים. ימים מעטים לאחר הפלישה הגרמנית לפולין, בספטמבר 1939, נמלט עם אביו מזרחה לכיוון בריה"מ אך השניים נאלצו לשוב על עקבותיהם, ובמארס 1941 נכלאו נחום ומשפחתו בגטו בקרקוב. בקיץ 1942, במסגרת אחת האקציות, נלקחו הוריו ואחותו הקטנה, ואילו נחום, אחותו הגדולה ואחיו הקטן הועברו מאוחר יותר למחנה פלאשוב. למפעל של שינדלר הגיע בתחילת 1944, שנה לפני תום המלחמה, שם גם הכיר את גניה שלו.

להוריה של גניה היתה חנות מכולת שהוחרמה לאחר כניסת הגרמנים לקרקוב. אביה היה מנצח מקהלה בבתי כנסת, חזן ו"כותב שלטים בכתב כל כך יפה, שגרם אפילו לשינדלר להתאהב בו". אחיה הגדול, רומק, שיחק בקבוצת הכדורגל מכבי קרקוב. במארס 1941 נכלאה גניה עם הוריה בגטו. אחיה הגדול, שברח לבריה"מ לפני הכיבוש הגרמני, שב לקרקוב כדי להיות עם משפחתו והיה הראשון במשפחה שהחל לעבוד במפעל של שינדלר. עם חיסול הגטו גורשה גניה עם משפחתה לפלאשוב ואמה נשלחה לאושוויץ. אחיה ניגש לשינדלר באחת מהפסקות הסיגריה המפורסמות שלו וביקש להביא את שאר המשפחה למפעל. "היתה לשינדלר נשמה", אומרת גניה, "בשיטוטים הליליים שלו ברחבי המפעל הוא אהב להתבונן באבא כותב את השלטים. באחת השיחות ביניהם אבא ביקש ממנו בגרמנית שיוציא את אמא מאושוויץ, וכך היה. הוא איחד משפחות".

"אני עדיין זוכר איך ראיתי אותו לראשונה" נזכר נחום, "היינו קבוצה של כמאה איש והועברנו למחנה פלאשוב של שינדלר. לא ידעתי עליו הרבה, אבל אנשים דיברו על מחנה טוב. עמדנו בשורה כשהופיע אדון הדור בחולצת משי, מריח טוב, ואמר 'אדונים וגברות'. חיפשנו למי הוא מדבר, כי התרגלנו שפונים אלינו כ'כלבים', 'חזירים' ו'מטומטמים', אבל הוא אמר 'באתם לעבוד. בעזרת השם נשרוד את המלחמה'. היינו בהלם".

שינדלר. "לפעמים גם אלטרואיזם הוא כוח מניע" // צילום: אי.פי

"גניה הופיעה כמו בסרטים"

"הייתי בת 18 כשראיתי את נחום לראשונה, בגראז' שבמפעל", נזכרת גניה, "הוא היה ג'ינג'י יפה תואר ששכב מתחת לרכב של שינדלר. כשיצא משם היה כולו מלוכלך ושחור מגריז, אבל עם חיוך גדול ושיניים לבנות. מייד קיבלתי מכה בלב, זו היתה אהבה ממבט ראשון, כמו שאומרים. ליד הגראז' היה הר של ספרים שהגרמנים החרימו מהיהודים. את ספרי המדע והלימוד שרצו העבירו למוסדות הגרמניים, ואת השאר זרקו. נחום גילה את האוצר ועשה לו ספרייה קטנה בתוך בור בגראז'. ככה למדתי את התכסיס להגיע לליבו של הבחור, דרך הספרים".

"היא הופיעה מולי כמו מהסרטים או מהאגדות", מספר נחום על רגע הפגישה הראשונה, "היינו בעיקר מהלכים במחנה, דיברנו אחד לשנייה בגוף שלישי ובאחד הלילות, כשהעזתי לבקש את ידה, גיליתי לה את סודי הכמוס - שאני יליד פלשתינה שהגיע לקרקוב בגיל 6, ושבביתנו ליד תל אביב בשכונת בורוכוב, גבעתיים של היום, מתגוררת דודתי. החזקתי בפרח ציפורן חצי נבול שמצאתי על ערימת אשפה - זה הרשים אותה כי פרח בגטו היה נדיר ביותר - ואמרתי לה, 'אם נשרוד את התופת - ניפגש שם ונתחתן'. וכך היה. שש שנים מאוחר יותר נישאנו בשכונת בורוכוב, בבית ילדותי".

עד סיום המלחמה עבדו השניים במפעל. נחום "זוכר היטב את כניסת החייל הראשון מהצבא האדום, שהגיע על סוס לבן, אבל מעל לכל את תחושת התסכול התהומי שככה מסתיימת המלחמה. בלי רעידת אדמה וללא זיקוקי דינור. בצורה אפרורית כזאת... כחודש אחרי השחרור הצליחו הרוסים לארגן טרנספורט לקרקוב, ושוב נסענו בקרונות משא - אבל הפעם בתנאים של לוקסוס. דלתות הקרון היו פתוחות לרווחה ולכל אחד היה מקום בדרגשים דו־קומתיים שנבנו לשם כך.

"הפעם היינו עמוסים ברכוש - כל אחד קיבל משינדלר בירושה שק ימאים כבד ומלא דברים בעלי ערך. 1,200 שקים הוכנו עבור עובדי המחנה מראש, והם ניצבו עבורנו במחסן כמו חיילים. היו שם שמיכות חדשות, אריג לחליפה, נעליים, בקבוק וודקה, סיגריות, שקית עם סדקית, חוטים ומחטים, מספריים וכל מה שנחוץ לאדם בבניית קיום חדש. זה היה שינדלר. הוא ראה את הנולד, השתלט על מחסני הצי הגרמני והכין לכל אחד מאיתנו ציוד חיוני לחיים החדשים. זוכרת, גניה, את המסע לקרקוב על גג קרון הרכבת? היינו המומי אהבה וחירות, מאוהבים בנופים החולפים מולנו".

גניה: "כעובדי שינדלר הרגשנו מוגנים, כאילו שום דבר לא יפגע בנו לעולם. היינו שיכורים מהמחשבה שאנחנו בדרך הביתה, לעיר הולדתנו קרקוב, כשלמעשה הגענו לעיר זרה שבה לא חיכה לנו איש. שום נפש חיה לא המתינה לנו עם חיבוק ואמרה 'ברוכים הבאים', לא היה אוכל".

את הלילה הראשון בעיר בילו על רצפת דירת שוערת ביתו של אחד מחבריהם. נחום, שנותר ללא משפחה, עזב את פולין אחרי כחודש, ואילו גניה נותרה עם אמה ואחיה, שאותם מצאה לבסוף בקרקוב. "לאבי הזריקו זריקת מוות מחומר שמקורו נפט", היא מספרת, "היו לנאצים שיטות מוזרות להרוג יהודים, ועדיין, בימים שלאחר המלחמה, למצוא שלושה בני משפחה זה היה המון".

נחום וגניה על קברו של שינדלר. "הוא איחד משפחות"

"סעו הביתה, תבנו חיים"

במרחק השנים, כשהם יושבים בג'ינס ובנעלי בית בסלון ביתם בבאר שבע, מעלים נחום וגניה זיכרונות ומראים לי צילומים ישנים וחומרים, שרובם ככולם עוסקים בשינדלר. חלקם נלקחו כמזכרת מביתו, לאחר שנמלט ממנו והותיר הכל מאחוריו. ויש גם תעודות מתחנות חייו של נחום, תצלומים ממבצעים שבהם השתתף, סמל הפלמ"ח ממוסגר ועוד. "אחרי המלחמה היינו שרויים במלכוד", הוא אומר, "על פולין כבר לא היה מה לדבר, על פלשתינה האנגלים הטילו בלוקדה ומדינות הגירה אחרות לא היו מזמינות יותר וכבר ייחלו לעזיבתם של פליטי המלחמה. בסופו של המסע הייתי בר מזל. באפריל 1947, כמעט שמונה שנים אחרי פרוץ המלחמה, עלה בידי להגיע בגניבה על סיפון אונייה בלתי לגאלית לנמל חיפה ולדרוך שוב על אדמת פלשתינה. חזרתי הביתה".

בארץ התגייס נחום לפלי"ם ושימש אלחוטאי באוניות מעפילים ובאוניות שהביאו נשק ותחמושת לארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות. רק בינואר 1950 הצטרפה אליו גניה, שכן "עד אז לא היה אפשר לצאת מהעולם המגודר והמבודל שהיה בפולין, עם מסך הברזל וההשפעה הקומוניסטית־סובייטית". על הקשר הצמוד שעליו שמרו השניים בשנים שבהן חיו בנפרד, מעידים יותר מ־100 המכתבים ששלחו זה לזה. "כתבנו בעיקר אינפורמציה הכרחית לאותם ימים מטורפים, כמו איך לעבור את הגבול, מי יכול לסייע או לאיזו קבוצה כדאי להצטרף כדי לעזוב את פולין", אומר נחום במבוכה קלה, "אלה בעיקר דברים טכניים ומעשיים, אבל כן, יש שם גם אהבה".

לפני 68 שנה נישאו. הם התגוררו אז בקיבוץ מגידו, שם נולדו שני ילדיהם, ומאוחר יותר עברו לבאר שבע. נחום היה מנהל טכני במנפטה (מפעל כותנה), זכה בפרס קפלן על הישגיו ובהמשך עבד במפעלי ים המלח. גניה היא ציירת, חברה באגודת האמנים בישראל. לשניים בת ובן, תמר ועודד, ארבעה נכדים ונין ש"אפילו לו אנחנו מספרים על שינדלר. הוא עוד לא מבין, אבל הוא יבין".

במשך כל השנים נהגו להיפגש עם שינדלר בביקוריו התכופים בישראל, וגם לאחר מותו הקפידו לפקוד את קברו בירושלים ולספר את סיפורם, השזור בסיפורו. "אנחנו מגיעים לקבר שלו בדרך קבע, מנקים את כל האבנים הקטנות שעל המצבה ומוודאים שהכתובת 'למציל הבלתי הנשכח של 1,200 יהודים' תהיה קריאה", מספרת גניה, "אנחנו חולמים שיקימו על יד הקבר חדרון הנצחה. מבחינתנו הוא לא עוד גיבור שהציל יהודים, יש לנו חוב גדול אליו".

"בכל יום השואה אנחנו תורמים את תרומתנו הצנועה לדור הצעיר ומספרים את סיפורנו לתלמידים, לחיילים ולסטודנטים", ממשיך נחום, "למכחישי השואה אין סיכוי נגדנו".

הרגע המרגש ביותר שזכור לשניהם הוא המשפט שאמר שינדלר לפני היציאה מהמחנה עם אשתו ועם המאהבת הפולנייה שלו, ב־9 במאי 1945. "הוא אמר לנו, 'אל תחפשו נקמות, סעו הביתה ותתחילו לבנות את החיים שלכם מחדש'", נזכרים גניה ונחום בדמעות, "וזה בדיוק מה שעשינו".

הסרט "דפי חיים", שבו מופיעים בני הזוג מנור, ישודר מחר בערוץ עשר בשעה 15:50. הסרט הופק במסגרת מיזם סרטי העדות של בית הספר הבינלאומי להוראת השואה של יד ושם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו