את העבודות הידועות ביותר של הצייר והפסל אברהם אופק לא תמצאו בתערוכה המרכזית, שמוקדשת ליצירתו במוזיאון תל אביב לאמנות. כדי לגלות אותן תצטרכו להתאמץ ולצאת מן המרחב המוזיאלי. כיאה לאמן מורכב וחידתי, אופק האמין שאת הציור יש להוציא מן הסטריליות של מוזיאונים. כך האמין - ועשה, בראש ובראשונה באמצעות ציורי קיר מן הסוג שהעניק למושב כפר אוריה, לבתי ספר בירושלים או לאוניברסיטה בחיפה.
ציור הקיר המפורסם ביותר של אופק, בבית הדואר המרכזי בירושלים, מעל אשנבי קבלת הקהל, נוצר בתחילת שנות ה־70 בעקבות פנייתו אל שמעון פרס, אז שר הדואר. הרעיון להנציח בבניין את אחד מסמלי התקופה המנדטורית, את רוח החלוצים ואת פיתוח ירושלים - מצא חן בעיני פרס. האישור המיוחל ניתן, ויחד עימו ניתנה למבצע גם משכורת - בשמונת החודשים של יצירת הציור אברהם אופק קיבל שכר צנוע של פקיד דואר.
התוצאה מרשימה: מדובר בציור אקריליק מונומנטלי - אורכו כמעט 30 מטרים, גובהו 4.5 מטרים. למרבה הצער, חשיבות ציורי הקיר של אופק חלחלה לציבור רק בשנים האחרונות, והמאבק על שימורם המיטבי טרם הסתיים.
ציורי הקיר אמנם נשארו במקומותיהם, אבל יצירות אחרות של אופק כונסו תחת כנפי התערוכה "אברהם אופק: גוף עבודה". הגוף כאובייקט, ואפילו כפלטפורמה לאמנות, חוזר בעבודותיו. בשלב מסוים אף התעסק רבות בקעקועים, ואף את עצמו צייר מקועקע. האלמנטים שעומדים מאחורי הקעקוע מתרכזים גם בדיוקן האניגמטי של יוסף חיים ברנר - גבר מרשים וחזק, שגורלו, כך אנחנו יודעים ממרחק הזמן, כבר נגזר.
חתונה יהודית בביאנלה
מוטיב הגוף, ועימו מוטיבים של זהות ומוות, בולטים בעבודות מוקדמות של אופק. כולם נבעו מסיפורו האישי. אופק נולד בבולגריה בשנת 1935, גדל בסופיה כבן יחיד להורים מבוגרים ולמד בבית הספר היהודי בעיר. אחרי ששרד את מלחמת העולם השנייה, עלתה משפחתו לארץ ב־1949. חוויית הקליטה (תחילה במחנה העולים בפרדס חנה, אחר כך במחנה "עליית הנוער" בקריית ביאליק ובקיבוץ עין המפרץ) היו ליסודות המעצבים ביצירתו.
עבודותיו הראשונות תיארו את נופי ארץ ישראל המאופיינים בצבעוניות מצומצמת וכהה, ריאליסטית למדי. אחרי טלטלת המעבר לישראל באה טלטלה אישית. בשנת 1958, בהיותו בן 22, גילה אופק במקרה את עובדת היותו ילד מאומץ. אפשר רק לדמיין אילו רגשות מנוגדים התלוו לגילוי ולפגישה עם שני אחיו הביולוגיים, ד"ר מאיר קריספין ביפו וראובן רובנוב בבולגריה. לחיפוש הזהות היהודית התווסף חיפוש הזהות האישית.
העבודה "בזכות ירושלים אני אקרע להם את הים"
על אף ההשפעה הברורה של העליות והמורדות בחייו האישיים (כולל אובדן טראגי של בתו האהובה), התערוכה הרטרוספקטיבית של אופק, שאצרה גליה בר אור, אינה בנויה כסיפור כרונולוגי. לדברי בר אור, העבודות נבחרו על פי טיבן, ועל פי הקשר בין יצירות מתקופות שונות. כך, בעקבות עבודתו על ציורי קיר מרובי הדמויות משנות ה־60 וה־70, יצר אופק ציורים גדולים במיוחד, שמפארים כעת את האולם הראשון של התערוכה. ציורים אלה הוצגו בביאנלה בוונציה ובמוזיאון היהודי בניו יורק, ונראות בהם תמונות נוף ארץ־ישראלי, סצנות של חתונה ולוויה יהודית, ורגעים משפחתיים יומיומיים.
עם העבודות האלה קל להזדהות. אופק עצמו הסביר זאת בבהירות: "הסדר שבו חיה המשפחה שלי, הפרופורציות שלה, צלליות הגוף, גובה הדיבור, בנו מין הרמוניה של מצב שלם". בשנים מאוחרות יותר ההרמוניה נעלמה ופינתה את מקומה לחוסר שלמות, אולם הדו־שיח המאתגר בין הציבורי לפרטי - נשאר.
אוונגרד בים המלח
התערוכה נחתמת בסדרה "אשמורת אחרונה". רישומים אלה נוצרו בחודשים האחרונים לחייו של אופק. אחרי אשפוז קשה, הגיעה לפתע הקלה - אופק הרגיש טוב יותר וחזר לצייר. את מכלול החוויות של הימים, המועקה המכבידה של הרגעים שבין המוות שלא היה למוות שתכף יגיע, ירגיש כל מי שיתבונן ברישום האחרון: ציור בגוני חום, ובו אדם שנפרד ומנופף לשלום. כעבור מספר חודשים, בינואר 1990, אברהם אופק הלך לעולמו. בתמונה אחרת על הקיר, ניצב צילומו של אופק המחזיק בידיו כתובת "יש אלהים" - ומחייך.
הכתובת, שנוצרה בצבע על מראה, היתה מיוחדת במינה, וניצבה מאחוריה תורה אמנותית מעמיקה. אחרי מלחמת יום הכיפורים אופק החל להעשיר את עולמו האמנותי בנדבכים יהודיים. את המקורות היהודיים דימה ל"משלים חזותיים" או "מדרשי תמונה". בשנת 1976 הקים עם האמנים מיכאיל גרובמן ושמואל אקרמן את קבוצת "לוויתן", שביקשה לשלב בין סימבוליזם, מטאפיזיקה ויהדות וליצור "סגנון לאומי כולל" לאמנות ישראלית, שבו יתמזגו הציונות והמיסטיקה היהודית.
בין היתר, חברי הקבוצה הקרינו אותיות עבריות וצורות נוספות על קירות בניינים או על גבי נוף מדברי, בעזרת השתקפות אור ממראות. חברי "לוויתן" יזמו פעולות אמנותיות לא שגרתיות שנערכו הרחק מגלריות ומוזיאונים סגורים. בשנים 1978-1979 הדהימו את כולם בפעולות מושגיות, פרפורמנסים סמליים שנערכו בים המלח ובמדבר יהודה.
"היו אלה זמנים מעניינים, הכל סער ותסס", מתאר גרובמן את ההיכרות ביניהם בשנת 1972, חצי שנה אחרי שהגיע לישראל כעולה חדש מרוסיה. הוא היה שכן של אופק בשכונת בקעה בירושלים, והתחבר אליו בניסיון לפרוץ גבולות של הממסד האמנותי. "אברהם היה דמות מובילה בקרב אמנים שהתעניינו באמנות יהודית, בשעה שהמרכיב היהודי באמנות ישראלית כמעט לא היה קיים", נזכר גרובמן בשיחה עימו.
גרובמן מודה: "ניסינו ליצור אמנות יהודית חדשה, והיו לכך מתנגדים. שאפנו להציע תשובות לשאלה מהי אמנות יהודית. זה היה צומת דרכים, וכיוון התנועה שלנו עורר התעניינות. עד אז האמנות היהודית נתפסה כקיטש, אנחנו חיפשנו אמנות עכשווית ונועזת". גרובמן מציין שאופק היה לא רק אדם חם, סקרן וכישרוני, אלא גם אמיץ: "בתקופת 'לוויתן' הוא כבר היה מפורסם ומקובל, והוא סיכן את מעמדו כדי להמציא את עצמו מחדש".
השינוי של אופק לא היה רק אמנותי. בהשפעת החיפוש אחרי מסורות יהודיות, הוא הוסיף את שם משפחתו המקורי לשמו המעוברת והיה לאופק־אלג'ם. באותה תקופה החל גם ללמוד בישיבת "מרכז הרב" ולהתעמק ביהדות.
דימויים תנ"כיים הופיעו אצל אופק לאורך יצירתו. ב־1969, לדוגמה, יצר סדרה של ציורים שנושאם הוא חלום יעקב, יונה הנביא וביקור המלאכים אצל אברהם. עם זאת, בר אור מבהירה שסיפור עקידת יצחק היה המרכזי ביותר. "סיפורי האגדה והמשנה זרמו בדמו עוד מילדות, מהימים ששמע מאמו את סיפורי התנ"ך והיה כה מרותק מהם", היא אומרת, "אופק לא חזר בתשובה, אבל האמין בכל ליבו בכוח של האמנות, ובאופן שבו האמנות היהודית יכולה לעצב את החיים היהודיים בעתיד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו