חטופים או כוכבים? מהשיבה לסטורי

לפני חודשיים קיבלתי הודעה מאנונימי באינסטגרם: ״הערב תהיה הצעת נישואים שכל המדינה תדבר עליה״. מיד חשבתי שעומר אדם הולך להציע ליעל שלביה. כבר התחלתי לכתוב על זה, אבל רגע אחרי ההצעה התברר הסיפור האמיתי: מייה שם, ששוחררה משבי חמאס, קיבלה הצעה מבן זוגה.

שם, אחת החטופות הבולטות מה-7 באוקטובר, הפכה מיד לדמות ציבורית מסקרנת. מהדורות החדשות נאבקו על ראיונות איתה, היא חתמה על חוזה דוגמנות בסוכנות רוברטו, הצטלמה לקמפיין שמלות כלה, ואפילו הופיעה על שער מגזין TIME. כשהגיעה אליי הידיעה על ההצעה המרגשת, לא הייתה לי התלבטות. פרסמתי אותה בפרסום ראשון ב-ForReal תוך דקות, ולאחר מכן הצטרפו גם כל האחרים.

אבל לא תמיד אני מפרסם. כך, למשל, כשדורון כץ, ששבה מהשבי, נפרדה מבעלה בזמן שהיתה בהריון, בחרתי שלא לדווח, למרות שהבעל פרסם זאת בעצמו. באופן אישי, הרגיש לי לא בנוח.

הטור הזה מתפרסם יום אחרי שאמילי דמארי (28), דורון שטיינברכר (31) ורומי גונן (24) שבו הביתה, וההתרגשות בשיאה. אבל ההתרגשות הזו גם מעלה מחדש את השאלה: איך נכון לסקר את החטופים שחזרו?

בין חטיפה לכוכבות

רובנו מסכימים שמקומם של החטופים הוא מחוץ למדורי הרכילות. הם לא הפכו למפורסמים מבחירה, והחשיפה התקשורתית עלולה לעכב את החלמתם. נכון, הסקרנות כלפיהם טבעית - הם הפכו לחלק משגרת חיינו - אבל סיקור רכילותי או התייחסות אליהם כ״סלבס החדשים״ עלולים לפגוע בכבודם ובפרטיותם.

אבל מה קורה כשהחטופים עצמם משתפים פעולה עם התקשורת ומעוניינים בחשיפה? מייה שם היא לא היחידה. גם יגל יעקב ואיתי רגב משהשתחררו בעסקה הקודמת בחרו לקחת חלק בתעשייה. הם חתמו על חוזים, השתתפו בקמפיינים, ואפילו הפכו לוויראליים ברשת. האם במצב כזה הם הופכים לאייטם לגיטימי?

על פניו, התשובה היא כן. גם אני פרסמתי את אייטם ההצעה של מייה, מתוך אמונה שזה רגע משמח שחשוב להאיר. אבל מאחורי הקלעים יש מציאות מורכבת הרבה יותר שאותה שום סטורי, סרטון טיקטוק או קמפיין נוצץ לא ירפא. ישנה טראומה עמוקה שזקוקה לריפוי מקצועי וקפדני.

מומחים מזהירים שהחשיפה המהירה במדיה וברשתות עלולה להציג את החטיפה כהרפתקה. את הנזק הנפשי החטופים ובני משפחותיהם ירגישו ביום שהאופוריה תתפוגג והם יתחילו להתמודד לבד ולחיות עם הפחדים, הסיוטים והזיכרונות מהתקופה הקשה בחייהם. תהליכי החלמה דורשים זמן ושקט, לא ראיונות בלעדיים או פרומואים מפוצצים שמעלים אותם למעמד של גיבורים לרגע.

"הם לא כוכבי ריאליטי"

גם כשמדובר בסיקור של חטופים משוחררים שמחליטים להשתלב בתעשיית הבידור, צריך לזכור שהמעבר מעולם של טראומה לחשיפה ציבורית בווליום גבוה כרוך בקשיים והשלכות. מצד אחד, יש להם סיפור יוצא דופן שמעורר סקרנות גדולה. מצד שני, הסיפור האישי שלהם הופך למרכז תשומת הלב, ולעיתים עלול להאפיל על הכישרון או היכולות שהם מבקשים להציג. ומה יקרה ביום שהסיפור שלהם יפסיק לקבל חשיפה, כשהמצלמות ייעלמו, כשהסיפור שלהם יפסיק לרגש? האם החשיפה תסייע להם, או דווקא תחמיר את ההתמודדות עם הזיכרונות, הסיוטים והקשיים?

לנו, כעיתונאים, יש אחריות. גם כשהם מבקשים לפרסם את סיפורם, עלינו לשאול: האם אנחנו מכבדים את הגבולות שלהם? האם אנחנו עוזרים להם, או בלי להתכוון מעמיקים את הטראומה?

כבר הבוקר עמדתי במבחן כזה. אמילי ששוחררה אתמול עם אנרגיה ממגנטת וסוחפת פרסמה סטורי ראשון. הייתי מרחק לחיצה אחת מלשתף אותו, אבל עצרתי. הזכרתי לעצמי: היא לא פליטת ריאליטי, ולא כוכבת רכילות. היא זקוקה לזמן, לשקט, להחלמה. לא לכותרות במדורי הרכילות.