בשנים האחרונות, אנחנו עדים ליותר ויותר מקרים שבהם אמנים נפגעים או נפצעים כתוצאה מהעבודה האינטנסיבית שלהם.
נסרין, שהובהלה לבית החולים רגע אחרי שירדה מהבמה, משה פרץ שהופיע בזמן שהוא חולה בדלקת ריאות קשה נועה קירל שהמשיכה להופיע בפסטיגל למרות שחשה ברע, עברה עירוי והופיעה תחת השגחה רפואית.
View this post on Instagram
בארץ, נדמה שאמנים לא עוצרים לרגע – גם כשהגוף מאותת שצריך מנוחה. הם כמעט תמיד חוזרים להופיע זמן קצר אחרי פציעה או מחלה. השאלה היא האם מדובר במוסר עבודה מרשים, או שהלחץ הזה מוגזם ומסוכן?
הקהל הרי משלם כדי לראות את האמנים שהוא אוהב, אולי האמנים מפחדים גם שהקהל יתאכזב? אבל איפה עובר הגבול בין מחויבות לקהל לבין פגיעה בלתי הפיכה בבריאות?
כשמסתכלים על חו”ל, הסיפור שונה לגמרי. אמנים רבים מציבים את הבריאות הפיזית והמנטלית שלהם בראש סדר העדיפויות- גם אם זה אומר לבטל הופעות.
דוג’ה קאט למשל ביטלה הופעות עם דה וויקנד ב-2022 בגלל בעיות בריאותיות, ג’סטין ביבר ביטל סיבוב הופעות שלם, כולל את ההופעה שתוכננה לישראל, בגלל מחלה שגרמה לשיתוק בחצי מפניו. למרות שהבטיח לחזור כשיחלים, הוא לבסוף הודיע שהוא לוקח הפסקה כדי להתמקד בבריאותו המנטלית. זה עוד לפני שסוקרים את רשימת הזמרים הארוכה שביטלה סיבובי הופעות לאורך השנים בגלל התמודדויות נפשיות, כמו סלינה או שון מנדס.
בעבר, ביטולי הופעות כמעט ולא קרו, גם אם האמנים היו חולים או פצועים. בריטני ספירס, למשל, סיפרה בספר שלה שהכריחו אותה להופיע עם 40 מעלות חום בהופעה שלה בלאס וגאס.
אבל בזמן שמעבר לים המודעות לבריאות המודעות גוברת, ביטולי הופעות מסיבות בריאות הפכו ללגיטימיות, אנחנו רואים שבארץ הגבול עדיין מטושטש בין ׳המופע חייב להימשך׳ לבין בריאות האמן. או שבכלל להופיע חולה זו בכלל המקצוענות האמיתית?
