גם אני כמו רוב המדינה נחשפתי לעדות של טאיסיה זמולוצקי, המתלוננת בפרשת ׳משחקי החברה׳ של אייל גולן שנחשפה לראשונה ולאחר מכן להאשמות נגד הזמר מושיקו מור, צפה שוב השאלה - האם להמשיך להאזין להם ולהזמין אותם להופעות? או להחרים אותם?
בין כל התמיכה הציבורית שמקבלים הגברים האלו עלתה לי שאלה, איזו חוסר הבנה קטנטנה שאני רק חייבת להבין - איך אנשים עדיין תומכים בהם אחרי כל הפרשות האלו? אני לא מצליחה להבין איך אנשים ממשיכים לתמוך בהם, לתת להם במה, להקשיב למוזיקה שלהם.
נכון, אני מבינה שיש אמנים שהמוזיקה שלהם חרוטה לכולנו בלב ובפלייליסט. כמו מייקל ג׳קסון, שהשירים שלו הפכו לנכסי צאן ברזל בפופ העולמי לצד האשמות קשות של התעללות מינית בילדים. אבל אז מגיעות האשמות ממש קשות, שאי אפשר להתעלם מהן.
מצד אחד אנשים מכריזים שמוזיקה מעל הכל ו״השיר הזה מזכיר לי את החתונה שלי״. אני מבינה. גם אני גדלתי במדינה הזאת, אבל לפחות מבחינתי, שירים לא עומדים בזכות עצמם. אני מרגישה שתמיכה באומנות של אדם יכולה להיות נתינת לגיטימציה למעשים שלו לכאורה.
העניין הוא שאנחנו חיים בעולם שבו כוכבים לא רק יוצרים אמנות, אלא גם מייצגים משהו. וכשמשהו כל כך גדול נחשף, כמו פרשייה פלילית, זה משנה את איך שאנחנו רואים את האדם - וגם את האמנות שלו.
הבעיה המרכזית בטיוח הזה היא שמצד אחד, יש את הציבור שמבין את חומרת מעשיו. אבל מצד שני, מרגישים שיש חלק רחב בציבור שעדיין מתעקש לתמוך בו. כזה שאומר בגלוי שזה לא מעניין אותו.
ואם גולן יהיה גם השנה האמן המושמע בישראל עפ״י אקו״ם, כמו בסיכום 2024 שנחשף רגע לפני שידור הריאיון עם טאיסיה, מה זה אומר עלינו כחברה? האם לאחר התפוצצות הפרשה מחדש גולן ייכנס בכלל לעשיריית הזמרים המושמעים? איך זה יכול להיות שאכפת לחברה כל כך מעט מנשים? ואיך האטימות הזו לא נסדקת אפילו כשרואים את המתלוננת בפנים גלויות.
אני תוהה על החברה שבה אנחנו חיים, חברה שמצליחה להפריד בין שיר לאמן, בין הנאה לבין מוסריות. ואולי, רק אולי, זה הזמן שלנו לשאול לא רק מה אנחנו מאזינים לו -אלא גם למה אנחנו מוכנים לעצום עיניים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו