ליאון רוזנברג: "הקרקע נשמטה"

מגיש הטלוויזיה ליאון רוזנברג שהעתיק את חייו וחיי משפחתו לקפריסין הרגיש צורך לחלוק כבוד לאהבתו הישנה: המוזיקה. הוא כתב על רגעי השיא שחווה בדרך, וגם על רגעי השפל וההאכזבה. בכאב הוא נזכר בדרמות הגדולות שהתרחשו בעולם ובישראל שטרפו את הקלפים וגרמו להשבתת החלום. כעת הוא חוזר לבמה, ועל התחושות המורכבות. 

"תמיד הייתי גם וגם", קבע רוזנברג בפתח דבריו. "זה תמיד היה הסיפור שלי. לא משנה מה עשיתי, המוזיקה הייתה שם. מלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי. כבר בגיל ארבע פירקתי מארון המצעים שני מוטות קטנים, ואיתם תופפתי על כל דבר שהיה בבית. עד שבגיל חמש ההורים הבינו שאין בריריה, וקנו לי מערכת תופים. אני זוכר את עצמי מטפס על כיסא, מניח על הפטיפון תקליט של 'בוני אם', ואז רץ אל מאחורי התופים כדי להצטרף ללהקה. כשהגיעו אורחים ההורים שלי נהגו להשוויץ בילד הקטן שלהם שמכה ללא רחמים אבל בנחישות ובשמחה על מערכת התופים הגדולה מדי עבורו. אלה היו ההופעות הראשונות שלי בחיים".

ואז הגיעה ההאכזבה. "כמה חודשים אחר כך לאימא שלי, נמאס", שיתף. "היא אמרה שהיא לא מסוגלת לסבול את רעש התיפוף, והתופים נמכרו לאיזה בחור בר מזל ברמת גן. אני זוכר את עצמי מביט בו בעצב, כשהוא מעמיס את התופים אל המכונית שלו. לא זוכר אם בכיתי. אך המסר מההורים היה ברור: מוזיקה זה נחמד, אבל יש דברים חשובים יותר". 

"בתיכון הגם וגם שלי הגיע לשיאו. מצד אחד הייתי במסלול מואץ וסיימתי בגרות במתמטיקה כבר בי"א, ובמקביל הייתי גם זה שאחראי על ארגון המופעים של בית הספר 'בליך' ואפילו הייתה לי להקה ראשונה, שבה ניגנתי בס". אחר כך סיפר רוזנברג שגם בתקופתו כסטודנט וגם ככתב כלכלי בגלי צה"ל, לא ויתר על המוזיקה. 

רוזנברג הרגיש קרוע כשהחל את הקריירה הטלוויזיונית. "נאלצתי לבחור. הבנתי שהעולם בחוץ קצת מתקשה עם הגם וגם. בכל זאת הקלטתי דיסק אחד, ובראיונות שקידמו את יציאת האלבום שאלו אותי כל הזמן: 'אז מה אתה, מנחה טלוויזיה או מוזיקאי?', ואני חששתי שהגם וגם שלי הופך אותי לאיש טלוויזיה פחות מקצועי בעיני אחרים, אז ויתרתי". 

בהמשך ליאון שיתף ברגע התפנית. "במשך שנים המוזיקה הייתה בגדר תחביב. ואז כמו הרבה דברים טובים אחרים שקרו בזכות התוכנית שלנו 'פאולה וליאון', המוזיקה חזרה לחיי. זה היה כשלהקת הקאברים 'שמונים ומשהו' הגיעה להתארח בתוכנית הבוקר, והחיבור בנינו היה מידי. תוך חודש כבר התחלתי להופיע איתם, ואחרי עוד כמה הופעות הפכתי לחלק מההרכב. לוח ההופעות הלך והתמלא ואני הייתי שוב גם וגם. ומאושר". 

"אלא שאז הקורונה פרצה. וביום אחד לוח ההופעות התרוקן", נזכר. "חודשים ארוכים עברו עד ששוב היה מותר לעלות לבמות. בפעם השנייה זה קרה ב-7 באוקטובר. גם לנו, כמו לכולם, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים, והמוזיקה מיד פסקה. את המנגינה ההיא אי אפשר היה להמשיך. בשנה האחרונה עם המעבר לקפריסין השקעתי את כל מאמציי בעיסוק שלי בנדל"ן, קודם למען המטרות האישיות והמשפחתיות שלנו, ולאחר מכן בליווי משקיעים אחרים. בגדי ההופעה שלי אופסנו בארגז".

"ממש לאחרונה חזרו ההזמנות להופעות, והנה השבוע כבר היו שתי הופעות ראשונות", עדכן. "לפני שעליתי לבמה, הרגשתי את הגל הזה של הצמרמורת ששוטפת את כל הגוף, את הניצוץ שמתעורר, וזה מה שיצא. שלמה ארצי כתב 'בחום יולי אוגוסט', 'הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב'. וכשהופענו הרגשתי שהמשפט הזה חזק יותר מאי פעם. אנחנו שרים ורוקדים כשבלב שלנו גם החטופות והחטופים וגם החיילים והחיילות שנלחמים ומשלמים מחירים כבדים. העצב והדאגה לא נעלמים. הם רק מושהים לשעה וקצת, מתפרקים בין הצלילים ואחר כך חוזרים. וזה כוחה היחיד במינו של המוזיקה".