נתקלתי בסרטון די מחריד לטעמי בטיקטוק. הבחור המדובר ישב בפנים רציניות לגמרי, דיבר על השינוי שנשים עברו, איך פתאום יש לגיטימציה לנשים לצעוק, לקלל ו״להגיד מילים כמו חרא״ או כמו שהוא סיכם - ״הטרנד להיות בהמה" שכביכול תפס תאוצה בשנים האחרונות. אמירה קשה, פוגענית, וממש לא מחמיאה, שבעיקר גורמת לי לתהות מה קרה לגבריות שנהייתה כל-כך שברירית שאישה שצועקת מקריסה אותם ככה ועל מה מתבססת הקביעה הכל כך חד משמעית שלו.
בשנים האחרונות אנחנו נחשפים במדיה לעוד ייצוגים נשיים ואפשר לראות תופעה מרתקת: יותר ויותר נשים שמרשות לעצמן להיות הן עצמן, על כל גווניהן. נשים כמו בר כהן, שלא מפחדות להרים את הקול כדי להשמיע את עמדתן, או שני דפני גולדשטיין, שחר חיון או דיאן שוורץ, שמביאות איתן שפת גוף מוחצנת ומלאת הומור, עושות בדיוק את זה.
זה אולי נתפס כ"הגזמה" או "דרמה" בעיני חלק מהאנשים, אבל בפועל, זו חירות.
אני ממש לא מתכוונת לשים את כובע המורה להיסטוריה, כי מרגיש לי שבשלב הזה כולנו אמורים לדעת שמאז ומתמיד הפטריארכיה דיכאה נשים ולימדה נשים לסתום את הפה ולא להגיד את דעתן, להצניע את ההתנהגות שלהן בשביל לא להיתפס כדומיננטיות אבל כנראה שיש אנשים שפספסו את הנושא.
אם נשים הכל בצד ונתעסק בשאלה מה תכל'ס הבעיה? בעולם שבו המיינסטרים עדיין מנסה להכניס נשים לקופסה (רק שהקופסה משתנה כל כמה שנים), כל חריגה מהמוכר ומהנוח הופכת להיות מטרה לביקורת. אם את עדינה ושקטה מדי - את "חלשה". אם את דעתנית ובולטת מדי - את "בהמה".
יש כאן מנעד רחב שמתחיל סוף סוף להיפתח. נשים כבר לא מפחדות להיות "לא נעימות", לא רוצות להתנצל על זה שהן חזקות או רועשות או בוחרות להתנהג בצורה שלא מתיישבת עם הציפיות החברתיות. זה מנעד שבו יש מקום לאישה שהיא מופנמת ולזו שמוחצנת, לזו שמעדיפה שיחה שקטה בבית קפה ולזו שצועקת את דעתה מעל הבמה.
וזה בדיוק מה שמטריד באמירות כמו "טרנד הבהמה". כי למה זה תמיד חייב להיות או-או? למה אי אפשר פשוט לקבל את זה שיש דרכים שונות להיות אישה? ובעיקר למה הכל מסתכם ומצטמצם ל״נראה לך שככה גבר ירצה אותך?
אולי במקום לצמצם, נתחיל להרחיב. במקום לתת כותרות פוגעניות כמו "בהמה" או "חלשה", פשוט ניתן לנשים להיות הן עצמן. כי להיות אישה ב-2024 זה כבר לא תבנית אחת וזה כל הקסם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
