הארוחה שהשכיחה את כל הצרות שלנו בחיים

באוגוסט האחרון קיבלנו משלוח עמוס בכל טוב ממסעדת אנימאר של השף הלל תווקולי. מכל עשרות המשלוחים שכתבנו עליהם בשנת הקורונה, הוא ללא ספק היה אחד המוצלחים שבהם, עם מנות שממש לא קל לשנמך לגרסת פלסטיק עשה זאת בעצמך, בין אם בגלל חומרי גלם והרכב המנה ובין אם מבחינת אגו של שף. הערכנו ופרגנו אז, אך יותר מכך חיכינו לביקור המחודש שלנו במסעדה, והביקור הזה סוף סוף קרה ולימד אותנו בעיקר כמה "חוסר זהות" של מסעדה יכול להיות דבר מחמיא.

אז מה זה אותו חוסר זהות? אני יודע שזה נשמע מעליב, הרי כל מסעדה רוצה זהות או בידול, אבל פה באנימאר יש בלאגן, והבלאגן הזה הפך את הארוחה ובאופן כללי את השהות שלנו במסעדה לאחת החוויות הקולינריות היותר טובות שחוויתי מאז יצא לדרך טרלול ה"פוסט קורונה 2.0" שגרר אותי ערב ערב ממסעדה למסעדה. אני יודע, לא כואב לכם עליי.

אז אנימאר היא מסעדת שף לכל דבר, לא רק בגלל שאחד הכשרונות הכי גדולים במטבח הישראלי עומד בראשה, אלא גם בכל הנוגע לעיצוב הגבוה והמרשים שראינו באותו חמישי ערב בו ביקרנו בחלל בו שכנה מסעדת רפאל עד לפני כמה שנים טובות. עם זאת, האווירה היא הרבה יותר מקלילה, וזה כיף, עד גבול מסוים. הייתה מוזיקה טובה ורעשים חזקים מהשולחנות האחרים שהחליפו את השקט הלפעמים מקריפ ואת מוזיקת המעליות (שזה תמיד דבר מקריפ) שיש לרוב במקומות כאלה, ואני אומר בכיף, למה לא. למה או או אם אפשר גם וגם.

בכל מקרה, כל המחשבות האלה הן דברים של לפני האוכל. מהרגע שהגיע האוכל, והגיע המון ממנו, לא היה לנו ראש לחשוב על משהו אחר, ואחר כך לא היה לנו כוח לחשוב על משהו אחר, שזה מבורך. לראשונות, לצד המלצת יין מושלמת מהמלצרית ויתרנו על צלוחיות הפתיחה ובחרנו בשלוש מנות ראשונות: סיגר טלה, המלצה שבאנו איתה מהבית, גבינת ג'יבני של ג'ת וסשימי טונה. בואו נדבר על זה.

הסיגר טלה כולל מילוי טלה ומרגז עם איולי עמבה, צ'ילי וסלסה עגבניות, ונאמר זאת בפשטות, זו ראשונה מושלמת. כמות מדויקת של מילוי, טיגון לא מוגזם מדי ולא עדין מדי ואחלה נראות לחובבי האינסטגרם. גבינת הג'יבני נצרבה על הפלנצ'ה וכללה קריספי עלי גפן ואותה סלסת עגבניות, צ'ילי, זעתר ירושלמי ושמן זית. זו אחלה מנה, אבל היא פחות התאימה לנו לארוחה, מצד שני, מילדות לימדו אותי שאסור להתחרט על אוכל.

סשימי טונה זו מנה שאנחנו נוטים להזמין במסעדות רבות כראשונה, כאן זה היה שונה, סוג של טוויסט מזרח תיכוני הכולל חציל וסלק על האש, קרמל שאטה, יוגורט, צ'ילי, כוסברה, בצל קריספי ויוגורט. זה היה טעים ומפתיע כמנה, אם כי הטעם של הדג לא היה כל כך דומיננטי מספיק, מצד שני מה שכן היה דומיננטי היה מעולה, אז סלחנו.

התפריט השופע מדי של אנימאר כולל קטגוריית צלחות ביניים, צלחות גדולות וצלחות גדולות לחלוקה - כולן קטגוריות של עיקריות. הגענו לקטגוריה הזו כבר יחסית שבעים ולכן בחרנו שתי מנות "בלבד" בידיעה שקטנות הן לא יהיו. שקדי עגל ובר ים פלנצ'ה.

מנת שקדי העגל בגריל כללה גם תבשיל חיטה ושעועית מעושן, סבזי קצוץ, עגבניות אריסה, כוסברה ולימון. המנה דווקא לא הייתה כל כך גדולה אבל גם לא הייתה אמורה להיות. דיוק מושלם של כמויות וטעמים. מנת הבר ים פלנצ'ה הייתה עצומה בגודלה ובטעמיה. היא כללה ריזוטו פקורינו, וינגרט זעפרן, מרמלדה לימון פרסי וטוויל "טהדיג", כשהשילוב בין הדג שמידת עשייתו הייתה מבורכת, השתלב היטב עם הריזוטו הגבינתי והכבד. אם היינו במסעדת פועלים, זה היה בדיוק השלב של לבקש חלה כדי לנגב איתה את כל הצלחת, אבל זה לא, ואין חלה, והאמת שגם בקושי הצלחנו להגיע במצב של תפקוד תקין לקינוחים, אבל גם זה הגיע.

לאור המצב, לקחנו קינוח אחד בלבד, זה שסיקרן אותנו הכי הרבה: סורבה קפה שחור והל עם קציפת קפה, קראמבל אמרטי וטוויל שוקולד. על אף התשישות, וזה באמת היה ערב מעייף, זו הייתה הסגירה המושלמת לאחת הארוחות הכי טובות שאכלנו בזמן האחרון, כל כך טובה וממלאת עד שלמחרת ויתרנו על ארוחת הבוקר. זה נחשב שחסכנו קלוריות?

הירקון 87, תל אביב יפו
א'-ה' 18:30-23:30
שישי-שבת 12:00-17:00 19:00-23:30