בישראל, מדינה צעירה למדי, מאוד אוהבים להתגאות במוסדות ותיקים שפועלים שנים על גבי שנים. הוותק נתפס כמעמד מוכח לידע הרב שיש לאותו מוסד, וגם כסימן להצלחתו המתמשכת – שכן אם היה נכשל, הרי שהוא לא היה זוכה לפעילות כה ארוכה.
למבצעים הכי שווים במסעדות לחצו כאן
כשמקום כמו "מאפיית אנטיקוביץ'" פועל כבר קרוב ל-100 שנים בגלגולים שונים, אי אפשר שלא להתרשם מכך שלמרות השינויים הרבים שפקדו את המאפייה (ואת העולם כולו) לאורך השנים, היא הצליחה להמשיך לתפקד בהצלחה – וגם מעולם לא החליפה ידיים, אלא נשארה אך ורק אצל בני המשפחה.
על שלל גלגוליה השונים, עברה המאפייה מסע ארוך וחוצה יבשות וארצות שהביא אותה לנקודה חדשה בהיסטוריה שלה – קונדיטוריה טרייה שנושאת את שמה, "אנטיקוביץ' בייקרי", שנפתחה לאחרונה בשוק בצלאל בתל אביב. סביר להניח שכששלמה אנטיקוביץ' הקים את המקום בשנת 1925 בעיר פינסק שבפולין של אותם ימים (בלרוס של ימינו), גם הוא לא דמיין שהמקום הקטן שפתח יגיע כל כך רחוק.
"ב-1930, חמש שנים אחרי שהמאפייה הוקמה, החליט סבי לעלות לארץ מבלי שידע כלל עברית, להשתקע בתל אביב – ולהקים את 'מאפיית פינסק'", מספר מומו אנטיקוביץ', נכדו של שלמה ומבעלי המאפייה. "ב-1968 הפך אבא שלי, ישראל, למנהל המקום, והוא החליט להפוך את מאפיית הלחם לקונדיטוריה, שכן זה היה התחום שבו התמחה. הוא פירק את התנור הענק שהיה שם, ושינה את המקום לחלוטין. הייתי מגיע לשם בתור ילד כדי ללמור מהקונדיטורים”.
השנים עברו, מומו התבגר והתגייס לצה"ל, שם שירת כקצין בחיל הים. כשהיה בן 22 הוא חלה ונאלץ להשתחרר מהצבא. לא לקח לו זמן רב להבין שהוא לא צריך "לשבור את הראש" לגבי העתיד, והוא פנה במהירות למה שהיה הכי קרוב אליו, ממש מתחת לאף – המאפייה המשפחתית.
"חשבתי שאני יודע הכל"
כשהיה בן 28, החליט מומו שהוא רוצה להתמקצע בענף הקונדיטוריה בצורה רצינית יותר. הוא, אשתו ושני ילדיהם, יותם וליהי, עשו שינוי גדול – והחליטו לעבור לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הלא היא ארצות הברית. לדבריו, הוא לא טס לשם כדי להפוך למיליונר, אלא כדי להתמקצע.
"הייתי צעיר וחשבתי שאני כבר יודע הכל, אבל כשהגעתי לארה"ב הבנתי שאני לא יודע כלום ושום דבר", הוא נזכר. "בזמן ששם יש עשרות סוגי קמח, בארץ עבדו עם סוג קמח אחד בלבד. בניו יורק יש עשרות סגנונות אפייה, כי מגיעים אליה אנשים מכל העולם – בכל אזור בעיר יש קונדיטוריה לפי סגנון המדינה שממנה אנשים הגיעו, זה הדהים אותי".
במשך שנה שלמה, מומו העביר שעות רבות בקונדיטוריות שונות ברחבי העיר בלמידה. "הייתי הולך למקומות האלו בלילה, אחרי העבודה, מבלי לבקש כסף. רק רציתי ללמוד ולהשתפר. אני זוכר שעבדתי בקונדיטוריה בברודווי, שם הבנתי שהשיטה האמריקנית שונה לגמרי מאירופה ומישראל".
אבל בתום אותה שנה, מומו החליט שניו יורק מיצתה את עצמה מבחינתו ("אני איש חם שצריך חמימות, וניו יורק קרה ואפורה כמעט כל השנה") – והמשפחה עברה ללוס אנג'לס, שם הוא קנה קונדיטוריה שאותה ניהל.
ב-1996, אחרי עשור בגולה, הוא החליט סוף סוף לחזור לישראל – אבל לא מסיבות משמחות: אביו חלה, ובסופו של דבר הלך לעולמו. בעקבות האירוע הכואב הוא החליט להנציח אותו בדרך שהוא, כדור שלישי לאפייה, מכיר הכי טוב: פתיחת קונדיטוריה על שמו, "קונדיטוריה אנטיקוביץ'".
זו הייתה הרפתקה נוספת בשורת ההרפתקות הגדולה של מומו, אבל מי שהוכה בתדהמה יותר מכולם מהמעבר לארץ היו ילדיו, שבניגוד לאביהם, בקושי ידעו לדבר עברית.
"אני הייתי בת 10 ויותם היה בן 14", מספרת ליהי על ההחלטה המפתיעה של הוריהם. "אמנם היינו רגילים לעבור ממקום למקום, אבל לא רצינו לחזור לישראל. זה היה לא פשוט ולקח לנו זמן להתאקלם בארץ, בעיקר כי ההורים כמעט ולא היו בבית, אלא בעסק. אנחנו נשארנו לבד".
יותם: "זה היה מאוד לא קל עבורנו, אבל אין ספק שהמשפחתיות עזרה לנו עם המעבר. היינו מנוסים ממעברים בין מדינות בארה"ב, ידענו מה זה לעבור בתי ספק ולהקים מעגלי חברות חדשים, היינו מתורגלים. המשפחה המורחבת של אבא, שכבר הייתה בארץ, מאוד עזרה".
ליהי: "לא חשבנו שזה יחזיק מעמד יותר מדי זמן, שנתיים לכל היותר, כי זה היה הריטואל שלנו – עוברים למקום חדש, ואחרי כמה זמן עוברים למקום אחר, וחוזר חלילה. מה שקרה בסופו של דבר זה שנשארנו באותו הבית במשך 12 שנים. אמא שלי התעקשה על כך".
גם מומו עצמו מודה שההתאקלמות של השניים הייתה לא פשוטה. "כשמגיעים ממדינה זרה, דבר כזה לוקח זמן, אבל בסוף הם עשו את זה כמו גדולים – ואפילו שירתו בצבא בחיל הים, כמוני", הוא אומר עם חיוך גדול על פניו.
"בארה"ב חידדתי את כל מה שכבר ידעתי, וכשהגעתי לארץ, הבאתי איתי בשורה חדשה. פתחתי ברעננה קונדיטוריה שמשלבת שיטה אמריקנית-ישראלית-אירופית. זה היה מקום צנוע יותר לעומת מה שהפעלתי בחו"ל, היה שם 70 מ"ר חנות בחזית וחדר עבודה מאחור – ותוך שנה זה היה סיפור הצלחה מסחרר", מספר מומו בגאווה גדולה.
דו-קיום אמיתי
ההצלחה הגדולה הגדילה לו את התיאבון, ותוך כשלוש שנים הוא פתח קונדיטוריה נוספת, הפעם בכפר סבא הסמוכה. שנתיים נוספות עברו להן, ומומו ראה שלא רק שהביקוש לא עוצר, הוא אף גדל – והוא החליט לפתוח מפעל של לייצור מאפים משלל סוגים, אותם הוא משווק כיום לקונדיטוריות, בתי מאפה אחרים, מלונות ומוסדות שונים, ואף מייצא כמה מהם לחו"ל, למשל לבריטניה, צרפת וארה"ב.
אנטיקוביץ' בחר להקים את המפעל באזור התעשייה של היישוב ברקן, וכיום הוא חולש על פני כ-6,000 מ"ר ומעסיק קרוב ל-200 עובדים, רבים מהם פלשתינים תושבי הסביבה – וכל בני המשפחה מאמינים שזו הוכחה לכך שאפשר לחיות בדו-קיום גם באזורים מעוררי מחלוקת.
"העובדים אצלנו עוברים בדיקות בשב"כ, ואם יש להם עבר פלילי או ביטחוני, הם פשוט לא יקבלו אישור לעבוד", אומר מומו. "בסופו של דבר הם אנשים כמו כולנו, שבאים לעבוד ולחזור הביתה עם משכורת שתפרנס אותם בכבוד. העובדים אצלנו נותנים את הנשמה שלהם, ולכן כולם שווים במפעל".
אחרי שנים רבות שבהן המשפחה התמקדה בייצור תעשייתי ורחב, החליטו האנטיקוביצ'ים לחזור למקורות – וכאמור, לפתוח קונדיטוריה חדשה בתל אביב.
המעבר מייצור תעשייתי במפעל שמעסיק מאות עובדים למקום קטן הרבה יותר לא העלה בכם חששות?
מומו: "נולדתי וגדלתי פה, ולכן הרגשתי שאני חייב חנות בעיר. ביצענו הרבה חיפושים, וכשהגענו לפה הבנתי מהר מאוד שזה המקום המתאים לנו ביותר. אין עוד מקום כזה בתל אביב".
ליהי: "במפעל בברקן התעסקנו עם משווקים ובעלי חנויות, ואיבדנו את הקשר הישיר עם הלקוחות. הפסקנו לראות אותם אוכלים את המאפים שלנו מול העיניים. היה לנו צורך לחזור ללקוחות, להרגיש ולדבר איתם, כך שבמובן מסוים אנחנו חוזרים לאנשים. כשלקוח אוכל ואומר לנו 'וואו, זה טעים', זה הדבר הכי כיף שיש – זה משהו שממלא אותנו לחלוטין".
"זה היה הייעוד שלנו"
הפעם, בקונדיטוריה החדשה, לא מומו הוא זה שמחזיק במושכות – אלא יותם וליהי. באופן לא מפתיע, הם לא מתרגשים מהמעמד. "אנחנו עובדים בקונדיטוריות ובמפעלים מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו", אומרת ליהי.
"כשהיינו צעירים, לא היו לנו חופשים אמיתיים מבית הספר, כי במקום זה היינו קמים מוקדם בבוקר והולכים לעבודה. החברים שלנו ישנו עד 18:00 ויצאו בכל לילה, אבל אצלנו לא היה דבר כזה. למרות שהוצאתי תואר במשהו אחר, בראש תמיד ידעתי שלא אעזוב את התחום כי זה העסק המשפחתי – הרי גדלנו לתוך הדבר הזה וידענו שזה הייעוד שלנו, שזה הבית שלנו".
יותם: "אנחנו אוהבים לראות שאנשים נהנים מהאוכל שאנחנו מכינים, זה סיפוק עצום לראות חיוך שעולה לאנשים ולילדים על הפנים".
מומו: "זה היה חלום של כולנו. רציתי לפתוח את המקום הזה בשביל הילדים, אבל אין ספק שסיבכתי אותם (צוחק). גנבתי להם את זמן האיכות עם המשפחה והילדים, אבל בהמשך אני בטוח שהמצב ישתנה”.
לא חסרות קונדיטוריות בארץ, אז מה המקום החדש מציע שהן לא?
יותם: "אנחנו משתמשים בחומרי גלם טריים ברמה הכי גבוהה שיש, ואנחנו מייצרים הכל במקום באותו היום. גם יש לנו ויטרינת קינוחים שקופה שאנחנו קוראים לה 'האקווריום', שדרכה ניתן לראות את כל העשייה שלנו. אנחנו לא מסתירים שום דבר, להיפך – כולם יכולים לבוא ולראות את מה שאנחנו עושים. זה חלק גדול מהחוויה".
ליהי: "הכל נעשה פה, שום דבר לא מגיע מהמפעל. אנחנו מכינים הכל בצורה ידנית על בסיס יומי. עם 'האקווריום', הלקוח יכול לראות איך מכינים, למשל, עוגה, לבקש בה שינויים – ואנחנו נבצע אותם במקום. זו חוויה של טריות שאין ממש במקומות אחרים. גם חשוב לנו לייצר מאפים שלא יהיו רק טעימים, אלא שגם ייראו טוב, כי אנחנו בכל זאת חיים בתקופה שבה אנשים מצלמים כמעט כל דבר שהם אוכלים ומעלים מיד לרשתות החברתיות. גם אנחנו חוטאים בזה לפעמים".
מומו: "אנחנו לא מייצרים רק מאפים מתוקים, אנחנו מציעים גם קפה, סנדוויצ'ים, קישים ומאפים מלוחים. כל אחד יכול למצוא פה משהו שיהיה בדיוק לטעמו".
מסתכלים קדימה
קשה לפספס שהאנטיקוביצ'ים מאוד נהנים לעבוד אחד עם השני, ובעיקר את העובדה שהם נמצאים ביחד מסביב לשעון. עם זאת, זה לא מנע מהם להעסיק, לראשונה, מישהו מחוץ למשפחה.
הקונדיטורית מאיה רביבו הצטרפה לעסק המשפחתי, ונראה שהיא כבר הספיקה להפוך לבת בית.
"היא באה מהעולם הלימודי ומביאה איתה את הטאץ' שלה, קידמה וחדשנות, ויחד איתה הבאנו משהו מאוד ייחודי, שילוב של זכרונות הילדות שלנו מארה"ב עם נגיעות צרפתיות וטוויסט ישראלי. זה חיבור טוב מאוד ואנחנו מבסוטים מהתוצאה", אומרת ליהי על החיבור.
למרות שהמקום החדש נפתח ממש לאחרונה, המשפחה כבר צופה אל העתיד, לילדים של יותם וליהי, שאולי יחליפו בעצמם את הוריהם.
אז מה אתם אומרים, גם הדור החמישי יתאהב וייכנס לעולם הקונדיטוריה?
ליהי: "בהחלט, לדעתי זה יקרה גם בדורות הבאים. הבת הגדולה שלי והבן האמצעי כבר מראים עניין, אני מאמינה שגם הם ימשיכו בדרך הזו – לפעמים זה מרגיש שממש כמונו, גם להם בכלל אפשרות אחרת".
