ברגע שבו נכנסתי עם 30 הישראלים לשטח פסטיבל אוקטוברפסט, הבנתי מיד שיהיה לי קשה לתאר את המראות, התחושות, האווירה והייחודיות שיש לפסטיבל הבירה הגדול ביותר בעולם להציע. יש סיכוי שמעכשיו כל פסטיבל אחר בהמשך חיי ייראה לי כמו העדלאידע בחולון, שכבודה במקומה מונח.
הרבה היסטוריה
ה"אוקטוברפסט" הוא פסטיבל בירה שנערך מדי שנה בעיר מינכן מאז 1810, מאמצע ספטמבר עד יום ראשון הראשון של אוקטובר. הפסטיבל, הנחשב לגדול בעולם מבחינת מספר המשתתפים, עם ממוצע של כ-8 מיליון אנשים, נמשך כ-16 ימים והוא הפנים של התרבות הבווארית. פעילויות הפסטיבל כוללות שתיית בירה, אכילת מזון מקומי הכולל נקניקים, פרעצלים, גבינות, עופות, בשרים, חזירים, עוגיות ג'ינג'ר ענקיות בצורת לב, דגים, ירקות חמוצים וכו'. המקומיים לובשים תלבושות מסורתיות כאשר הנשים מגיעות עם שמלות שנותנות להם מראה של היידי בת ההרים והגברים עם מכנסי עור מיוחדים, חולצות מכופתרות שעליהן ג'קטים יפהפיים וגרביים שאותם מעלים כמעט עד גובה הברכיים.
הפסטיבל נערך באתר הנקרא "שדה תרזה", לאחר שהפסטיבל הראשון נועד כדי לחגוג את נישואי לודוויג, נסיך בוואריה ותרזה, נסיכת סקסוניה-הילדבורגהאוזן. האירוע שאליו הגענו היה היסטורי, לאחר ששנתיים לא התקיים בעקבות מגפת הקורונה, כך שהצימאון של המקומיים למאורע הייתה גדולה יותר מהרגיל, והמראות של האנשים השיכורים כמובן גם הייתה בהתאם. לאורך ההיסטוריה הפסטיבל בוטל רק בגלל מגיפות, כפי שקרה גם עם מגפת הכולרה, ובגלל מלחמות כמו מלחמת העולם הראשונה והשנייה.
"שדה תרזה" הוא שטח עצום המכיל בתוכו מספר גדול של אוהלי בירה ענקיים, שהם למעשה האנגרים עוצמתיים המסוגלים להכיל כמויות של בין 3,000 לכ-10,000 אנשים. כל אחד מהאוהלים מציג קונספט אחר וכמובן מקבל אימוץ של חברת בירה אחרת, כשאנחנו הגענו לאוהל של פאולנר – אחת מחברות הבירה הגדולות בעולם בכלל ובגרמניה בפרט. במרכז האוהל יש במה, שעליה עולים כמדי חצי שעה להקות שונות, ובמקרה שלנו - להקות שעשו קאברים לשירים מוכרים מכל העולם – מ-"Angels" של רובי וויליאמס ועד "We are the champion" של קווין. לכל אוהל כזה אגב, יש גם חצר עמוסה בשולחנות נוספים להושבת מבקרים שלא התמזל מזלם להיכנס לאוהל עצמו. כל יום מחולק לשניים: חגיגה שמתחילה ב-11:00 בבוקר ומסתיימת בערך ב-17:00, ו"משמרת" הערב שמתחילה בערך ב-17:30 ומסתיימת ב-23:00 ברגע שהאורות באוהל נדלקים, ורומזים לאנשים שהגיע הזמן לצאת החוצה.
הסתערות על החושים
כשנכנסים בפעם הראשונה ל"שדה תרזה", יש כל כך הרבה דברים שתופסים את העיניים בבת אחת, שגם אם אתה בנאדם רגוע במהות שלך (ואני פחות), אתה נכנס לסוג של הלם. אם אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, גם מיליוני מילים לא יכולות באמת לתאר את מה שקורה. מסביב לאוהלים הענקיים מוקם מדי שנה לונה פארק ענקי עם מתקנים, רכבות הרים, רכבות שדים, מכוניות מתנגשות, גלגל ענק, ועוד הרבה דברים שנראים כיפים, וזה עוד לפני שהתחלת לשתות. בצדי הדרך יש דוכני ממכר מזכרות וממתקים מסורתיים כמו פירות מצופים שוקולד, קרפים, שערות סבתא ומאכלים נוספים שמזכירים את הילדות.
כשנכנסים לאוהל, לפחות בשעה הראשונה, סובלים מתחושת FOMO בלתי נגמרת. מצד אחד קיים הרצון לחוות את החוויה, להתמסר אליה ולהתחיל לשתות, אבל מצד שני קיים הרצון לצלם מכל זווית אפשרית תמונות וסרטונים של המסיבה הענקית שמתחוללת. כמישהו שהיה בכמה אירועים יוצאי דופן מבחינת האווירה שלהם או מבחינת כמות האנשים, בין אם זה שבוע בקרנבל הברזילאי בסלבדור לפני למעלה מעשור או בין אם מדובר בגמר אליפות אירופה בכדורגל באצטדיון וומבלי במפגש בין אנגליה לאיטליה, כאן היה מדובר במשהו אחר. הדמיון בלבוש בין האנשים, השירה המשותפת והעובדה שאין אחד שלא מחזיק כוס בירה ביד, נותנת את התחושה כאילו כולם מכירים את כולם, משפחה ענקית שבאה לעשות שמח באירוע שנועד עבורם.
המון בירה
שתי דקות לאחר שהתיישבנו ליד שולחנות, מלצר גדול ממדים עם גנטיקה אירופאית קלאסית הגיש לשולחן 12 כוסות של ליטר כל אחת. לא תקבלו כוס קטנה מזאת, וכשהכוס ביד, אתם שותים. מכל עבר שומעים את קריאת ה-PROST המקומית ("לחיים בעברית"). "הייתי פה כבר פעמיים, אבל אני בהלם ממה שקורה כאילו לא ראיתי את זה מעולם", מספר שי מור, בחור שהכרתי רק 24 שעות לפני כן, ואחרי ליטר בירה, אני מרגיש שאני כבר מכיר אותו שנים.
גל זהבי, פודיז ישראלי שמוכר לחובבי האוכל ובחור צבעוני, מאלה שבא לך להיות איתם בכל בילוי אפשרי, מתאר את התחושות כך: "הגעתי כמעט בלי ציפיות. הייתי בטוח שזה פסטיבל מסורתי נחמד ולא מרגש יותר מדי. בדרך לפסטיבל אפילו סיכמתי עם אחד האנשים שהיו איתנו שנחתוך אחרי שעה-שעה וחצי שלא נשרוף את הערב כולו. כשנכנסו פנימה, פתאום קלטתי המון שרוצה לעשות כיף, אנשים מגוונים מכל הגילאים, מבוגרים בני 70 שלא מפסיקים לשתות ולרקוד, ונכנסתי לאנרגיה מטורפת. אני כמעט לא נוגע באלכוהול, אבל כאן שתיתי כמעט 4 ליטר בירה. זו חוויה שאני בטוח הולך לחזור אליה. כל אחד שאוהב בילויים חייב להגיע לפסטיבל הזה".
דימיטרי, האחראי על מכירות פאולנר בישראל, דובאי וקפריסין, מספר כי במהלך הפסטיבל המבקרים שותים כ-22 מיליון ליטר בירה, 6 מתוכם של פאולנר. עבור האירוע עצמו יש לפאולנר בירת לאגר מיוחדת ואחידה, שאותה שותים כל החוגגים. הוא לוקח אותנו לסיבוב קטן לאזור ה-VIP, מפגיש אותנו עם אחד הבעלים של האוהל שבו אנחנו נמצאים, שמציין כי אנחנו – הישראלים - יכולים לתת פייט לגרמנים בכל מה שקשור למסיבות שכאלה.
אנחנו עוברים ליד אולפן מאולתר, שבו מעבירים בשידור חי את המתרחש באוהל לאלה שלא הגיעו למסיבה באותו יום, ועוברים במרפסת מרשימה שמשקיפה על החצרות שמסביב, מה שנותן עוד פרספקטיבה לגודל המאורע.
טעם של עוד
כמובן שערב הפסטיבל עצמו מקבל את מירב תשומת הלב אבל אי אפשר שלא להתייחס לשאר הדברים שיש למינכן להציע. בערב ההגעה אכלנו במסעדה שהיא בעצם המבשלה המרכזית של פאולנר בעיר - Paulaner nockherberg. המלצרים במקום ערכו בשבילנו טקס פתיחת חבית מסורתי ופינקו אותנו בשניצל עגל, פיש אנד צ'יפס, מטעמים מקומיים וכמובן בירה. אל אותו מקום חזרנו בהמשך גם לסיור במבשלה, כדי שנבין איך מייצרים כמויות בירה אדירות לכל העולם,טעמנו כמה סוגים של בירות בדרכי בישול שונות, ובעצם היה נראה שרק מנסים לשכר אותנו רוב הזמן.
גם במסעדת ביר גארדן, על גדות הנהר שנמצא בלב הגן האנגלי של מינכן, שתינו בירה ואכלנו סלמון על מצע כרוב חמוץ, ועוד מספר מנות דגל שפותחות את התיאבון. הסיור באליאנץ ארנה, אצטדיונה הביתי של באיירן מינכן היה קינוח מרגש במיוחד.
במשך שנים פאולנר נותנת חסות למועדון הגדול בגרמניה ואחד המפוארים בעולם, וארוחת הצהריים בבוקס יוקרתי במעלה האצטדיון, מקום שמקומיים משלמים 100,000 יורו כדי לשבת בו לאורך עונה שלמה, היא חוויה עוצמתית מאוד. אין מישהו שלא נתקל במשפט "אם נהנית, ספר לחבריך, אם לא, ספר לנו". נהניתי מאוד ובאתי לספר לכם. נראה אתכם באוקטוברפסט 2023.
הכותב היה אורח חברת "טמפו"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו