רצה הגורל ונמלטנו ל-48 שעות של רומנטיקה צרפתית נפלאה משולבת בעבודה של שנינו. את פריז אני אוהבת, את צרפת כולה אף יותר, ועל אגדות קולינריות בכלל ועל טארט טאטן בפרט אני בכלל עפה, וכך יצא שכתבתי על הפלא.
הזמנתי לנו מבעוד מועד לילה במלון טאטן, הנמצא 200 ק"מ של יופי כל הדרך דרום מערבה מפריז, שאותם עשינו כמו זוג צעיר – ברכב עם גג נפתח ושאנסונים בפול ווליום לטובת האווירה. כמובן שנתנו לשיער ולאהבה להתבדר ברוח.
עוד בנושא:
"נשואה לטייס" במדריד
"נשואה לטייס" בבודפשט
אז מה העניין עם הטארט שמזוהה כל כך עם מטבחי צרפת כבר מאות שנים? האגדה הנפלאה מספרת על טבחית פזורת דעת ועל צייד איילים טוב מראה, שלכד את עיניה וטרד את מחשבותיה בדיוק כשזו התעסקה בהכנת טארט תפוחים קלאסי. היא הרהרה בו תוך בהייה ממושכת בתנועות גופו ובברק עיניו עת שב מהציד עם חבריו תוך שהיא עמלה על קינוח לארוחה שעוד רגע תוגש להם.
מהון להון, נשכחה מחבת תפוחי הטארט על הלהבה, וזה התקרמל דיו וספק נחרך.
בשביל לכפר על המחדל, החליטה חברתנו פזורת הדעת לכסות את התפוחים השזופים בבצק שהוכן ממש עבורם מבעוד מועד, ובכך לטשטש את התקלה. התוצאה ריגשה והדהימה את החך של באי המלון – והטארט עשה לעצמו מאז שם בצרפת ובעולם כולו.
הטארט טאטן הנודע כאילו משמר את מלון הדרכים כולו, והוא ללא ספק מנת הדגל במסעדת המלון שאנשים משונים (נניח אנחנו) מכל העולם ממשיכים למלא את חדריו ולהתרפק על עברו. התהילה של הטארט הונצחה בזכות ביקורו של לואי וודאבל ממסעדת "מקסים" באזור סולון, שטעם שם את הטארט, נכבש בטעמיו הייחודיים, חילץ מהטבחים את המתכון הסודי והחליט להוסיף את הפלא תחת השם "טארט טאטן" לתפריט הקבוע במסעדתו, שאליה עלו לרגל האליטות ושנחשבת עד היום מחוז חפצם של כל המי ומי.
במלון מוגשת בכל ערב מסעדת ציידים נפלאה. בבוקר למחרת, אחרי ריצה בצד הנהר הסמוך למלון, שמנו פעמינו לאורלין, העיר הסמוכה. גם העיר הזו היא חתיכת מיתולוגיה צרפתית: האגדה (כן, יש המון אגדות בכתבה הזאת) מספרת שאורלין שוחרה ממצור קשה וממושך על ידי ז'אן דארק.
טיילנו ברחובות העתיקים והיפים בני מאות השנים בעיר, כשפנינו היו, איך לא, ל"אילמנטר" – שוק היצרנים והמגדלים המקומי השוכן מתחת לגשר הלואר. אורכו של השוק עומד על כקילומטר של גבינות, נקניקים, יינות, מאפים, קונפיטורות, דברי רקיחה המייחדים את חבל הלואר ושפע ססגוני של פירות וירקות טריים ומלאי טעם.
הסתובבנו במשך יותר משעתיים באזור, טעמנו, הקשבנו בעברית להסברים בצרפתית רהוטה וליקטנו מוצרים, חלקם לארוחת הספסל מהמענגות שזכורות לי וחלקם לטובת המזווה בבית ולדורשי שלומנו.
בשביל לעזור לשלל להתעכל, פסענו ברחובות בנחת ונהנינו מכל מה שיש לעיר הזו להציע. אחד הרחובות שהכי ריתק אותנו היה רחוב המהגרים. ריחות חזקים ונפלאים של קארי וצ'ילים באים באפם של עוברי האורח מכל עבר, חנויות, מכולות ומעדניות עמוסות כל טוב במוצרים מהמזרח הרחוק.
הריחות ניצחו, ומהאוכל הצרפתי ליום הזה כבר שבענו – ומצאנו את עצמנו מתיישבים במסעדה פקיסטנית המתגאה הנדוש "טאג' מאהל". האוכל היה מסורתי מאוד, והוכן אחר כבוד בידי מהגר שהטעמים האלה בדמו, ולחלוטין ענה על הציפיות שלנו. סיכמנו את היום בסיבוב מציאות בשוק העתיקות של העיר. נכנסנו לאוטו והתחלנו את המסע בחזרה לעיר האורות.
סיכום האירועים: צרפת – את נפלאה. לגנוב סופ"ש זוגי זה אלמנטרי וצריך להגביר את התדירות. מזון מביא איתו אושר גדול. אני חייבת להמציא אגדה משל עצמי שתתגלגל בעולם מאות שנים. אם יוצאים אפשר להגיע למקומות נפלאים. אני מתה על העבודה שלי, ולא פחות מתה על העבודה שלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו