בישול סינדרלה: הסטורי המטורף של רון יוחננוב

מי שלא מכיר עדיין את רון יוחננוב, כנראה מעולם לא התקרב למטבח, לא פתח פייסבוק ולא אינסטגרם. מי שמכיר? ובכן, הוא רק חושב שהוא מכיר, כי האדם המורכב שמאחורי החיוך והמתכונים הוויראליים נפתח לגמרי רק עכשיו.

בכל זאת, לטובת הלא מכירים, יוחננוב הוא אחד מבלוגרי האוכל ומהמשפיענים הגדולים בעולם הקולינריה המקומי. יש לו מאות אלפי עוקבים באינסטגרם, יותר מחצי מיליון בפייסבוק, עשרות אלפים בטיקטוק ואתר משלו עם מיליוני כניסות בחודש. לצד כל אלה היו גם המון תכנים טלוויזיוניים, ספר מתכונים חדש שהפך לרב־מכר, ועכשיו גם תוכנית טלוויזיה משפחתית שעלתה לא מזמן בערוץ האוכל.

מחוץ למטבח ולמסך יוחננוב נשוי לאלה ואב לשתי בנות, ליאור והילה. הוא רק בן 42, אבל את סיפור החיים שלו, הכולל תהפוכות, דרמות ושינויים שעבר או שנכפו עליו, אפשר אולי לסכם תחת הכותרת "מתי הוא הספיק לעבור את כל זה?" יש שם הצלחות כבירות לצד טרגדיות, שמחה שמהולה בעצב, עליות וירידות אינסופיות, וגם מה שנראה כמו סוף שמח.

הדוגמה הטרייה וגם הכואבת ביותר לאותן תהפוכות היא המוות הטרגי של אמו, רעיה ז"ל. זה קרה בסוף פברואר, רגע לפני אחד השיאים שלו - יציאת ספר המתכונים הראשון פרי עטו. "בחמישי בערב תכננתי לבקר אותה ולהביא לה את העותק הראשון של הספר שלי", הוא נזכר, "בסוף זה לא קרה כי הספר לא היה מוכן, ותכננתי להביא לה אותו בבוקר שאחרי. בשלוש בלילה התקשרו וביקשו שאגיע דחוף. עד שהגעתי היא כבר לא היתה איתנו".

המוות שלה קרה בהפתעה?

"היא נפטרה כהרף עין. המטפלת שלה חזרה לאוזבקיסטן לבקר את משפחתה אחרי שלוש שנים, ואמא שלי לקחה את ה'עזיבה' שלה קשה מאוד וממש נכנסה לדיכאון. היינו איתה, אבל זה לא עזר. היא פיתחה חרדת נטישה, לא תפקדה ולא אכלה כמעט שלושה שבועות. בגלל שהיא היתה שקטה ולא דיברה, לא הבנו בדיוק מה קורה".

"עובד מגיל 11"

יוחננוב גדל בנתניה, במשפחה של שמונה אחים. כסף לא היה בבית, גם לא נעורים רגילים, אבל בכל זאת - ואולי בגלל זה - נוצרה שם משפחה מלוכדת לתפארת.

"אנחנו שמונה אחים, כל אחד שונה לגמרי מהשני ולכולנו היה קשר מדהים עם אמא שלי. היא ניצחה הכל בשבילנו והחזיקה אותנו", הוא מספר, "עכשיו אנחנו נפגשים בכל שבת ואוכלים יחד בשבילה. היינו שבורים מהמוות שלה, אבל יצאנו מחוזקים בתקווה שדברים יסתדרו בשבילנו".

קשוח לגדול במשפחה בת שמונה אחים במציאות כלכלית מורכבת.

"אהיה עדין אם אגיד שלא היה לי שום דבר ממה שיש לילדים שלי עכשיו. אפילו דברים בסיסיים - חדר משלי, טלוויזיה בחדר, כל הפסיליטיס מסביב. בטח ובטח שלא היה לי אבא שלוקח ומחזיר אותי ממקומות או דוחף לי שטרות של 100 שקל פה ושם.

"התחלתי לעבוד בגיל 11, וכל האחים שלי יצאו לעבוד בגילים דומים. לא היתה ברירה. מצד אחד זה הרגיש לנו נורמלי במשפחה, אבל להגיד לך שחברים שלי גם התחילו לעבוד בגיל הזה? ממש לא". 

בראייה אחורה, היית רוצה ילדות רגילה?

"היו לי כעסים, אבל זה עבר לי. הרבה שנים בכיתי על מר גורלי והצטערתי על זה שלא טסתי לחו"ל אחרי הצבא או לא נהניתי מהרווקות, אבל בשורה התחתונה אני לא חושב שהייתי מגיע לאן שהגעתי עם ילדות 'רגילה'. היה לי סוג של סיפור סינדרלה".

גם תחילת הרומן של יוחננוב עם עולם האוכל קרה בזכות אמו. זו היתה אהבה ממבט ראשון, והוא לקח אותה צעד אחד, או אלף צעדים, קדימה.

"המקצוע של אמא שלי היה 'הבשלנית של העדה', ואני נכנסתי למטבח כדי לעזור לה ונשארתי", הוא נזכר בחיוך של געגוע, "אמא היתה ההשראה שלי לכל האהבה לעולם האוכל. דרכה גיליתי שאני פשוט אוהב כל דבר שקשור לאוכל. לאכול, לבשל, לדבר על זה. כשחיים כהן פתח את המסעדה הראשונה שלו, הייתי מגיע לבד ויושב עם סינר וצבתות. טעמתי מאכלים מדהימים שלא הכרתי והרגשתי שנפתח לי עולם חדש".

בקיצור, פודי.

"הייתי כזה עוד לפני שידעתי שיש דבר כזה. גוזר מתכונים והכל".

אבל אז הגיע שלב הכאפה המצלצלת. יוחננוב היה בצומת דרכים שבו מוצא את עצמו כל חובב אוכל מושבע שגם ניחן בכישרון בישול - השאלה "האם לפתוח מסעדה?"

"לא יודע מה חשבתי לעצמי כשעשיתי את זה, באמת", הוא נזכר, "לקחתי את כל הכסף שחסכתי - פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות, הכל שפכתי על הדבר הזה. חשבתי שאעלה על דרך המלך שתביא אותי לנחלה".

ואז נכנסת לסטטיסטיקה.

"כן, המסעדה שפתחתי נסגרה. מתברר שלא מספיק לאהוב ולרצות. החיים הם שכר לימוד אחד גדול ולומדים מטעויות, ושאר קלישאות. אני לא רוצה שמישהו שקורא את הכתבה יוותר על החלום הזה. עדיף להתחרט על משהו שעשית מאשר לוותר מראש".

האהבה לאוכל נפגעה?

"בהתחלה חד־משמעית כן, אבל זו לא קריסה שנבעה מזה שהאוכל שלי לא היה טוב. הקריסה היתה תוצר של שלושה שבועות לא טובים, שהתנקזו אלי והפכו לתמהיל אחד גדול שגרם לי להתרסק מנטלית". 

סגירת המסעדה, שהכאיבה ליוחננוב מאוד, היתה גם תחילתה של תקופה קשה הרבה יותר, כזו שבשיאה הגיע לקריסה ולהתקף חרדה.

"היו לזה סימנים של התקף לב בהתחלה", הוא אומר, "הלב שלי לא תפקד ופשוט לא הצלחתי לנשום. אני לא כל כך יודע להסביר את זה".

היית אז רק בן 35.

"עברתי חיים עם המון אתגרים, עליות וירידות, בטח יחסית לגיל שלי, אבל חרדות לא היו לי. תמיד הייתי בשליטה, אבל הסיטואציה והמצב שברו אותי. העמידה בתשלומים, סיפוק הלקוחות, העובדים והצוות. אני לא עצלן. נפלתי כי אני אובר־פרפקציוניסט וזה שתה לי את הדם. ידעתי שמסעדה היא דבר קשה, אבל לא ידעתי עד כמה".

זה אמנם לקח זמן, אבל יוחננוב התאושש. "יום אחד החלטתי לפתוח קבוצה בפייסבוק", הוא מספר, "קהילה שבה אנשים יוכלו לדבר, שמיועדת לאנשים כמוני וכמוך שמחפשים מתכונים ורוצים את התכנים שלי. היו לי מתכונים באותו זמן, וסדנאות שכבר העברתי. בתוך יומיים הגיעו 50 אלף איש לקבוצה.

"הייתי יחסית מוכר בנישה ומתכונים שלי הסתובבו בכל מיני קבוצות, אבל לא היתה לי סטמפה רשמית כלשהי, עד לאותו רגע. לא ידעתי שאפשר להתפרנס מזה, היה לי אתר אבל לא חשבתי שאפשר להכניס את המתכונים לאינסטגרם או לפייסבוק. המזל שלי היה שבאותו זמן היה סוג של נטישה המונית של מתכונאים ובלוגרים מפייסבוק לטובת אינסטגרם, אז נוצר ואקום בפייסבוק, שחלק גדול ממנו אני מילאתי. נכון שאינסטגרם היה הדבר הסקסי הבועט והדרישה האורגנית והמסחרית היתה לתוכן הזה ממנו, אבל אני המשכתי בפייסבוק בזמן שהתוכן ה'סקסי' עבר לאינסטגרם. בפועל יש מספיק מקום ודרישה לכולם. בסוף הגעתי גם לאינסטגרם".

אז המסר לחולמים הוא לא להתייאש?

"לי זה עבד, ואולי גם להם זה יעבוד מתישהו. כשרציתי תוכנית בישול לא חיכיתי שיבואו אלי, וגם הספר החדש הוא בהוצאה עצמית. הוצאות ספרים לא פנו אלי, אז לא צריך אותן. בהמון ברנז'ות מתעלמים מקיומי. אני מוכר בקרב מי שצורך את המתכונים, אבל בהרבה עולמות אחרים מתעלמים ממני.

"לפני חצי שנה הייתי אומר לך שזה מבאס אותי ממש, עכשיו אני לא מתייחס לזה. בעיניי, מי שמהתחום ועדיין לא מכיר אותי הוא לא מקצועי. יודע למה? כי כשאני הייתי פודי, וגם כשהייתי מנהל מותג ומנהל שיווק, ידעתי על כל אחד ואחד שרק ערבב חביתה ברשתות החברתיות". 

עכשיו מגיע השלב בכתבה של "ואז הגיעה הקורונה". כפי שכבר התרשמתם, החיים של יוחננוב הם פינג־פונג בין דרמות וטרגדיות לשמחות גדולות, אך הנגיף שזעזע את העולם תפס אותו בדיוק בתקופה שכבר החל להצליח ונתן לו, מכורח התקופה, בדיוק את הבוסט הנחוץ להפוך להצלחה שהוא היום.

"ישבתי בבית וכל היום ייצרתי תוכן", הוא אומר, "כשהתחיל הבלאגן, בסופרמרקטים הרגישו שהגיע ארמגדון וכולם היו תקועים בבית עם הילדים בהרגשה שסוף העולם מתקרב, אני התעוררתי בבוקר וחשבתי 'גם ככה אנחנו עומדים למות, למה שבינתיים לא נאכל את כל הטונה במזווה?'

"פתחתי את המצלמה וצילמתי מתכון לקציצות טונה עם חמישה מרכיבים. באותה תקופה כבר לא היו מסעדות ולא היה אפשר ללכת להורים למלא קופסאות, אז הנה, בכל בוקר וצהריים בתקופה הכי חסרת אונים שיש, אני ושתי הבנות שלי מייצרים בידור ומתכונים. אנשים בישלו יחד איתנו ונאחזו בתכנים האלה. בכל סגר מספר העוקבים שלי עלה בעשרות אלפים".

"לצבוט את עצמי"

ההצלחה והידע של יוחננוב להפוך מתכונים מורכבים לנגישים וקלים לביצוע - וכך גם זמינים יותר ליותר פלחים באוכלוסייה - התנקזו לספר המתכונים החדש, שאם תשאלו אותו, הוא התגשמות כל חלומותיו. הספר, לא במפתיע, מכר עשרות אלפי עותקים עוד בשלב המכירה המוקדמת והפך לרב־מכר. הוא יצא בהוצאה עצמית, ויוחננוב חתם ושלח אישית כל עותק ועותק מאלפי העותקים הראשונים שנמכרו.

"זה לא הגיוני, לא נתפס ולא נורמלי", הוא מתרגש, "לפני שהגעת ישבתי בסטודיו וחתמתי על ספרים, ועדיין התחושה שלי לפעמים היא שאני צריך לצבוט את עצמי שהגעתי לזה".

גם פה, איך לא, היתה דרמה.

"לפני כמה חודשים, כשהספר כבר היה מוכן והיינו בפינישים אחרונים, הקובץ נמחק והכל הלך. עד היום אין לי מושג איך זה קרה. זה היה שבוע מוזר כזה, שגם הספר נעלם וגם האינסטגרם והפייסבוק נחסמו לי לכמה ימים. הזיה ומשבר מטורף. מפעל החיים שלי נעלם כולו. ישבתי במשך חודשיים עם הבת שלי הילה כמה שעות בכל לילה וכתבנו הכל מחדש. עשינו את העריכה הרגילה, הלשונית והקולינרית - הכל מחדש".

הספר, "מבשלים ואופים עם רון יוחננוב", הוא, לדברי מחברו, "בסיסי, לא יומרני ולא מתנשא וכזה שמדבר בגובה העיניים לכל הבשלנים בכל הרמות, עם מוצרים שנגישים בכל עיר ובכל מקום.

"אני לא אוהב לארח עם הלשון בחוץ ולמצוא את עצמי כל הסופ"ש במטבח כשבאים אורחים - והמתכונים נבנו בהתאם לגישה הזו. לא לבוא על חשבון זמן איכות עם המשפחה והילדים. אני לא רוצה להכניס אנשים לסחרחורת, אלא לקחת דברים שיש במטבח ובמזווה ולהכין אותם עם ציוד מטבח רגיל. לא מתחשק לי לשלוח את הקוראים למסעות בחנויות לציוד מטבח או לסופרים מיוחדים. הכל פשוט, גימיקים ופטנטים מגניבים, שיטה מקורית. זה הדנ"א שלי ואני מת על זה.

"היום אני מפתח מתכונים כמישהו ש'אין לו כוח' למטבח. אני מחפש לעבוד פחות, בלי שזה יבוא על חשבון הטעם או הנראות. אם אני יכול להביא מתכון לארוחת ליל סדר בתבנית אחת, ובשעתיים שהתפנו לי ללכת לישון צהריים - למה לא לעשות את זה?"

במקביל לספר, אתה גם חוזר לטלוויזיה.

"כן, אבל קצת אחרת. זה סוג של ריאליטי משפחתי לא טראשי, שמעורב בתוכנית בישול. כל המשפחה שלי בפנים, זה כיף".

"יש תגובות נוראיות"

נקודה רגישה אצל יוחננוב, כמו אצל לא מעט בלוגרים ומשפיענים, נמצאת בפידבקים. אנשים מהשורה לא תמיד זוכרים שגם כשמדובר בקהילה של מאות אלפים, מאחוריה נמצא בן אדם. במקרה שלנו, כזה שיושב וקורא כל פידבק או תגובה.

"אני מקבל כמות אהבה חסרת תקדים וזו אהבת חינם", הוא מחייך, "בסוף אני ילד כאפות, חננה של העולמות. הייתי ילד שעשו עליו המון פעמים חרם, ואף פעם לא הייתי מהחבר'ה, אז לא מובן מאליו בשבילי לקבל מהחברה כל כך הרבה אהבה ותמיכה. המון פעמים אני מקבל הודעות ובוכה. אנשים שלא מכירים אותי כותבים לי דברים שהם לא פחות ממדהימים - והכל בגלל מתכונים, כן?"

אני מניח שגם התגובות הפחות נחמדות לא מתקבלות אצלך באדישות.

"אני קורא ורואה הכל. אני יכול לקרוא 500 תגובות ולהתרגש עד דמעות, אבל תגובה רעה גנרית אחת תהרוס לי את היום. לאנשים קל להשתלח, להשמיץ ולהוציא דיבה, ולפעמים זה פוגש אותי במקומות לא צפויים, למשל כשזה מגיע מאנשים מבוגרים ממני, לא טרולים. יש תגובות נוראות שאתה מקבל מאנשים שיכולים להיות ההורים שלך, אני לא מצליח להבין את זה".

וחוץ מזה, חיי ה"משפיען" באמת זוהרים כמו שהם נראים?

"לא באמת. אני עובד 16 שעות ביום, כולל שבתות. אין פה עניין של סלבריטאות, למקרה שאנשים תוהים. גם מאחורי אייטם של כמה דקות בתוכנית בוקר מסתתרות כמה שעות של עבודה".

ועדיין, אתה ודומיך מקבלים לעיתים תגובות כמו "התמסחרת".

"כן, ואני לא כל כך מבין למה. זו זכות עבורי לגלות שאני מצליח לרוקן מדפים, וששיתופי פעולה איתי מניבים לחברות המסחריות שאני עובד איתן רווחים והצלחה. לא יכולתי לעשות את כל הדבר שנקרא 'רון יוחננוב' בלי החברות המסחריות. לא הספר, לא התוכנית, לא הבלוג ואפילו לא תחזוקת האתר. אני באמת מודה לאלוהים על זה שהפכתי למשפיען, אבל זה לא בא על חשבון האותנטיות. אף פעם לא אפרסם מוצר שאני לא מתחבר אליו".

ואיך שפים ומסעדנים מתייחסים לאנשים בסטטוס שלך?

"יש משהו בעשייה שלנו, המתכונאים ומשפיעני האוכל, שגורם לחלקם לזלזל. יש דור של שפים ש'פספס' את מומנטום הרשתות החברתיות. לחלק אין זמן כי הם המון במסעדות, וזה הגיוני, אבל חלק פשוט לא עושה את זה מספיק טוב ונגיש, אז ברור שנוצר תסכול מסוים. יש המון שפים מצוינים, הכי טובים בארץ, שאין להם אפילו אינסטגרם או שיש והוא בקושי מתוחזק. קשה להם ואין להם זמן לענות. אני עונה לכל העוקבים שלי כמעט על כל שאלה".

אז הנה שאלה, מה מצפה לך בעתיד?

"הדבר הכי חשוב לי הוא לשמור על מה שיש לי. הזירה משתנה, אז קשה להגדיר חלומות. פעם היה מספיק להיות בלוגר כדי להצליח בעולם האוכל, אבל היום גם 'סלב' רגיל או דוגמנית יכולים לפרסם שמן זית. תמיד צריך להיות בהיכון ובטירוף כדי לא לפספס את הרכבת. היום עדיין אין אותי בסופרים, אז זה חלום שאני עובד להגשים אותו. מתחשק לי ליצור ליין של מוצרים על שמי, גם חומרי גלם וגם סירים וכלי בית".

shishabat@israelhayom.co.il