"כאוס: הרציחות של צ'רלס מנסון", נטפליקס
העיסוק באחד הרוצחים המפורסמים בהיסטוריה של ארה"ב, צ'רלס מנסון, הוא עניין שחוזר על עצמו בכל כמה שנים בתרבות הפופולרית. אף שהוא זכה לפרסום המפוקפק עוד ב־1969, כשהוא וחברי הכת שלו יצאו למסע רציחות אכזרי, שהמפורסמת שבהן היתה רציחתה של השחקנית שרון טייט ההרה, אשתו של הבמאי רומן פולנסקי - נדמה שהסיפור הזה מעולם לא ירד מהכותרות.
הוותיקים מבינינו זוכרים את מוזיאון השעווה על גגו של כלבו שלום, שם אפילו היתה בובה של מנסון רוצח את טייט. אחרים זוכרים את סולן גאנז נ' רוזס, אקסל רוז, שהעלה את מנסון לכותרות עם אוסף חולצות הצ'רלי מנסון שלו שהוא לא היסס ללבוש בהופעותיו, וכמובן עם הקאבר שביצע לשיר של מנסון מהתקליט היחיד שאי־פעם הוציא, כשעוד חשב להפוך למוזיקאי.
קוונטין טרנטינו, גדול במאי דורנו, ניסה לרכך את ליבנו עם סוף אלטרנטיבי לאירועים הרצחניים בסרטו "היו זמנים בהוליווד". ועם עלייתו לשלטון של נשיא ארה"ב החדש־ישן דונלד טראמפ, שוב החלו לדון כולם בקונספירציות שונות שקשורות באירועים היסטוריים בארה"ב.
כך עלה שוב לכותרות הספר "כאוס", שמבקש להראות כי בצורה כזו או אחרת מנסון בעצם היה קורבן של הממשל, שביצע ניסויים עליו ועל הכת שלו. טום אוניל, כותב הספר שראה אור ב־2019, הפך פתאום לשם מוכר בקרב חבריו של טראמפ, כמו אילון מאסק וסת' רוגן, והיה זה רק עניין של זמן עד שהספר יגיע לאחת מרשתות הסטרימינג.
המילה "כאוס" היא בעלת שתי משמעויות במקרה שלפנינו - גם בפירוש המילולי שלה, וגם שם קוד ליוזמה של ה־CIA להסתנן לארגוני זכויות אדם שפעלו בארה"ב בשנות ה־60, כדי להשפיע על הלך הרוח בארה"ב ההיפית, שעשתה המון סמים וסקס לא מוגן ושפחות רצתה מלחמות בקומוניזם, למשל.
על פי אוניל, שמרואיין בסדרה, סוכנות הריגול מימנה וביצעה ניסויים בבני אדם בעזרת LSD, כדי לשלוט ולהשפיע על מוחם של אנשים שהממשל סימן מראש. המטרה היתה ברורה: יצירת חיילים וחיילות שיהיו מוכנים לעשות כל מה שיגידו להם, מסקס זמין ועד רצח, מבלי להרגיש חרטה או צער, בכל עת שיבקשו מהם.
אוניל טוען כי מנסון הכיר את האחראי לניסויים והיה חלק מהם, וכי לכאורה הוא שלט בחסידיו באותו האופן שבו הממשל הפדרלי שאף לשלוט באזרחים. בתמורה לכך, לכאורה, הוא זכה לחסינות - עד שמסע הרציחות שלו יצא לדרך.
במשך שעה וחצי אנחנו מקבלים עשרות מסמכים ותיעודים היסטוריים שמגבים את התיאוריה הזאת, והניסיון הוא לא להתייחס לכך ברמה השיפוטית, ולא להפוך את הסרט לעוד תיאוריית קונספירציה טרנדית.
זו לא משימה קולנועית קלה, כי אנחנו חיים בעידן שבו מנהיגי העולם מתנהגים כאחרוני הטוקבקיסטים, וכל אירוע חשוד בקונספירציה כזאת או אחרת. זה לא משנה אם מישהו בגד מבפנים, ואם היתה מגפה או לא - בעידן של היום, צ'רלס מנסון עוד היה מסוגל לצאת לחופשי.
תשובה ברורה אנחנו לא מקבלים בסוף הסרט, ואולי זו לא המטרה. מי שמכירים את הסיפור של מנסון לא ימצאו כאן הרבה חידושים. למי שלא מכירים את הסיפור - היצירה לא מתעכבת יתר על המידה על הרקע ההיסטורי של מה שקרה בעולם בעקבות הרצח, ומתמקדת רק בתיאוריה המרכזית. מי שרוצים להשלים את החומר - יצטרכו למצוא אותו ביצירות אחרות על מנסון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו