אייל גולן מכר את כל הכרטיסים להופעותיו בבלומפילד.
זה היה יכול להיות סרט קולנוע. נערה רזה, שיער ארוך, חזה כבד. אתם מכירים את ההמשך.
ותמיד יש את הזמר הזה. הוא קורא לכולן, והן באות. מתעלמות מהכתם, מסתנוורות מהכסף, מסתחררות מהזוהר ונרטבות מקול המלאך. שואלים, עלינו לשפוט אמנות או את האדם שמאחוריה? אבל האם זה משנה בכלל, כשהוא פורט עליה צלילי מיתר ומעביר לחבר?
לו יש עיניים בעורף. עיניה ריקות או עצובות, היא בכלל לא אוהבת מישהו מהם. היא שוכבת רק עם המתופף (או עם כולם, או עם אף אחד לא, או לפעמים עם מי שנשאר איתה לבד, במקרה). היא היתה רוצה להיות נערת רוק, אבל נפלה בסוף במזרחית.
וכולם באים אליו, גם כשהוא לא קורא להם. ראשי האומה, בעלי שררה ומעריצות בחולצות צמודות. מזדקפים בגאווה, רוכשים כרטיסים, מפזמים חרוזים, שרים את הפזמון ונסחפים עם ההמון. נעים לנוע בעדר. עדר עם זמר. הוא מסלסל ומרים, והם סוגדים, מיום עד ליל, כאילו הוא בעצם עגל הזהב בגרסה המודרנית. אבל במקום עגל - אייל. אייל קטן וקטנוני.
אייל שמסרב לקחת אחריות, אייל שמסתיר את הכתם, אייל לא חשוב מאיזו עדה אייל שלא מבין לאן הלב שלו נוסע, אייל שמתעקש להשיק מופע שירים חדש, בצבעי זהב מנצנצים ובוהקים, דווקא ביום האישה. אייל יודע לפנק.
הוא חשב שהכסף ישטוף את הדמעות, אבל המופעים בבלומפילד סולד אאוט והדמעות ממשיכות. הן זולגות מעיניה הריקות של נערת הרוק, וחודרות לכל העולם.