הקרב שלא נגמר: זה סרט על הגיבורים השבורים של החיים

בחזרה מעזה: הקרב שלא נגמר | רשת 13, 21:30

החיים שלנו זזים בקצב מסחרר. לפני פחות משנה שודר ברשת 13 סרט דוקו בהגשת לירון ויצמן, "בחזרה מעזה". הכל נראה תמים בתקופה ההיא, זאת אומרת באפריל אשתקד. ויצמן תיעדה את שובו של בעלה משירות מילואים ממושך והצביעה על קשיים בחזרה לשגרה האזרחית. הוא וחבריו ליחידה צחקו, בכו והודו לאישה, כלל לא מודעים לפוסט־טראומה שנגסה בהם מבפנים.

אחד המרואיינים הבולטים דאז היה אלירן מזרחי, בן 40, אב לארבעה (שניים מהם על הרצף) שהצטייר כבחור אופטימי - התבדח על הקשיים ודיבר על עתיד. חודשיים אחרי שידור הסרט ירה לעצמו בראש וגרם ללירון ויצמן לצלם סרט המשך - "בחזרה מעזה: הקרב שלא נגמר". באמצעות שיחות עם אלמנתו, ילדיו וחבריו ההמומים (גיבורי הסרט הקודם), בחנו ויצמן והבמאית מיכל מונצז' איך מצבו הידרדר במהירות, ולמה כולם התעלמו מהדגלים האדומים שהונפו.

הטרגדיה של אלירן ז"ל עשתה עוד משהו - היא גרמה לחבריו מהמילואים להשתחרר מתחושות הבושה ולפתוח את השלכות הפוסט־טראומה בפני ויצמן והמצלמה. כעת הם נחשפים כגברים חזקים ושבורים, שמשתוקקים לחזור להילחם אך מנגד הם סדוקים נפשית ומדווחים על תופעות לוואי מטרידות.

הגיבורים של אתמול לא מצליחים למחוק את המראות המצלקים. הם נפצעו, איבדו חברים, רודפים אותם בחופשות בחו"ל, והם יסחבו את הטראומה איתם עד יומם האחרון. כדאי לזכור זאת, כשיש מי שעדיין מצהירים כי רק לחץ צבאי יחזיר חטופים, לא נעצור עד שנהרוג את אחרון המחבלים, נתיישב בעזה ובלבנון, נכבוש את תימן ונפגיז את איראן. פנטזיות זה אחלה, אך כל יום לחימה מייצר עוד ועוד ישראלים עם הלם קרב, וההשפעות מורגשות בעיקר במעגל הקרוב.

סצנה בדוקו ששודר אמש מעכה את הלב ממש חזק, ושיקפה כמה חמורה הצלקת שיצרה המלחמה. במהלך מפגש משפחות סיפרו ילדי הלוחמים (ובהם גם ילדיו של אלירן) על חייהם לצד אבא ששב משדה הקרב: "אבא רצה למות", "הייתי קמה לשירותים ורואה את אבא שלי שוכב על הרצפה עם נשק מכוון עלי", "הוא היה מוציא את כל העצבים מעזה עלי. כל בום הקפיץ אותו. הוא היה צורח. הוא היה לא אבא, לא אבא שלי. הוא היה מישהו אחר". ככה טראומה עוברת מדור לדור.

בתוך פחות משנה הוציאה לירון ויצמן שני דוקואים מצוינים עם אותם גיבורים. בראשון היא חיפשה תשובות וניסתה להוציא מהן סוף אופטימי. אתמול הפסימיות כבר היתה מוחלטת. אם זו המגמה, אני לא בטוח שהייתי רוצה לראות מה צופן העתיד לאותם הגיבורים השבורים שמייצגים דור שלם.