לא הרבה זמן לתוך העונה הנוכחית של "המירוץ למיליון" (קשת 12), המנחה החדש יהודה לוי הבין למה הכניס את עצמו. זה קרה בסוף היום השני של הצילומים, אז חלחלה בו ההבנה שהפרויקט שהתחייב אליו הולך להיות הרבה יותר מאתגר ומתיש, וגם מרגש ומתגמל, משהוא יכול היה לדמיין.
"חשבתי שאני הולך לטיול בפארק. זו היתה טעות מספר אחת", הוא אומר ערב שידור גמר העונה שישודר היום (רביעי). "מהר מאוד הבנתי שוואלה, זה לא טיול בפארק. איך שנזרקתי לתוך איסלנד ראיתי את האינטנסיביות של ההפקה. 100 איש ומזוודות, וצריך למהר ולצאת לדרך, ומזרזים אותי. לא הבנתי לאן אני הולך.
"אני זוכר שהסתכלתי על התקרה בחדר במלון במקום שכוח־אל באיסלנד ביום השני, ואמרתי: למה עשיתי לעצמי את הדבר הזה? באמת היה לי מין שוק, הכל היה נורא חדש. אבל לאט־לאט אתה מתחיל לסובב את הגלגל, והוא משתמן ומתחיל לנסוע. היו שם הרבה רגעים קשים. זה לא היה רק סבבה ואחלה נוף - הכל מאוד אינטנסיבי".
צופים בתוכנית עלולים לחשוב שעבור המנחה זה קל, אבל אפילו התרגלות מהירה לאזורי זמן שונים היא דבר לא פשוט. "אתה נמצא יומיים בכל מדינה, עולה ויורד מהמטוס, מחליף נושאים ומזג אוויר ושעות. כשהכל מוצג בטלוויזיה באופן מרוכז זה נראה פשוט, אבל מה שרואים משם לא רואים מכאן. זה ג'ט לג, אין לך שישי או שבת, יש לך חמישה שבועות של ריצה. אני עצמי הייתי במרוץ, כאילו הם רודפים אחריי. בקיצור, עזוב - זה כמו מרוץ שליחים על סטרואידים".
זו גם הפעם הראשונה שהנחית ריאליטי. למה זה לא קרה עד עכשיו? זה היה עניין של תפיסה?
"עברתי את כל מנעד החששות והרגשות. עד אותו רגע סירבתי לכל הצעות ההנחיה שהגיעו אלי במשך השנים, ובאמת הגיע איזה רגע של שלמות כזו עם עצמי. אני לא אגיד שזו יציאה מאזור הנוחות, כי כשחקן אתה בכל פעם צריך להתחדש, אבל פה ממש יצאתי מזירה מוכרת.
"זה היה עניין של תפיסה ושל הרבה דברים, והבנתי שכשהתפיסות שלי מקובעות מדי - דברים לא זזים ואני לא יכול להתפתח. לקפוץ לדברים שאני חושש מהם ולשנות תפיסה זה דבר טוב ומבורך בעיניי, אחרת זה יוצר סטגנציה. ועדיף לפתח גמישות מאשר תקיעות בחיים האלה".
העונה המסתיימת של "המירוץ", כמו כל דבר השנה, הגיעה בזמן משונה. כשהיא צולמה, העולם, בעיקר עבור ישראלים ובמונחי תיירות, היה מקום שונה לגמרי משהפך להיות עם עליית הסדרה. אירועי 7 באוקטובר אמנם לא נוכחים בה - אבל נראה שהעונה, המטרה של "המירוץ למיליון" היתה להעניק אסקפיזם עבור קהל צופים שהיה זקוק לכך יותר מתמיד.
"זה חד־משמעית היה לי מוזר", אומר לוי על הצפייה בעצמו התמים יותר, מלפני היום שבו הכל השתנה. "לא נסעתי יותר מדי לחו"ל אחרי אוקטובר, אז אני לא יודע מה היחס וההבדלים. אבל כן, היינו בתקופה אחרת, לפני גרזן המוות הזה. חיינו בתודעה אנרגטית אחרת לגמרי.
"אני מאמין בכוח הפנימי שלנו כבני אנוש, ושלמרות הכאב הגדול הזה שנכנס לנו לתוך המרחב התודעתי, אנחנו יכולים לעשות עונה שנייה ולצחוק, לשמוח, להתרגש ולבכות. ואולי אפילו יותר מפעם, כי נכנס לנו למשוואה עוד נתון מאוד לא פשוט. צריך להמשיך, אבל בטוב טעם, ואני חושב שזו תוכנית בטוב טעם. לא מתלכלכת יותר מדי, ויש בה אמת וכנות ואותנטיות. אין בזה גועל נפש".
זוהי גם תקופה לא רגילה בחייו האישיים של לוי, שמוצא את עצמו הודף שמועות בדבר היריון של בת זוגו בשנה וחצי האחרונות, השחקנית דנה פרידר. "אין היריון. כשיהיה היריון זה כמובן יהיה משהו", הוא אומר. "(התמונה שהתפרסמה; ע"פ) זו סתם תמונה שהחליטו לעשות ממנה משהו, וזה ממש לא לעניין".
סטייה נוספת מהשגרה קרתה לפני כמה שבועות, כשלוי חרג ממנהגו והפציר בעוקביו ברשת לצאת לרחובות ולהצטרף למאבק להשבת החטופים הנמצאים בידי חמאס.
עד עכשיו גם הקפדת לא לצאת באמירות פוליטיות נחרצות.
"אני באמת לא אדם פוליטי, לא פוליטיקלי אוריינטד. זה לא התחום, המקום או המקצוע שלי. אני לא גם חושב שהייתי פוליטי במה שאמרתי. אמרתי מילה אחת, כי רציתי שיהיה קול זועק גדול שיצליח להשפיע על החזרת החטופים, האחיות והאחים המסכנים שלנו. אני באמת חושב שזה ערך עליון של הדנ"א שלנו, שאנחנו קודם כל מחויבים להחזיר אותם הביתה. וזה כדי שגם הדורות הבאים של החיילים שלנו יידעו שיש מדינה מאחוריהם. אני לא יודע כמה זה מורכב, בסך הכל גם בימין וגם בשמאל רוצים להחזיר את החטופים. זה נושא מאוד ספציפי, ורק צעקתי את הצעקה שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו