אזהרה: הכתבה הבאה מכילה את הספוילרים הכי גדולים שיכולים להיות. אם לא צפיתם בסדרות הללו (וחבל) - הקריאה על אחריותכם בלבד.
נקשרנו והתמכרנו אליהן במשך שנים. ליווינו את הדמויות שלהן לאורך האתגרים, ההרפתקאות, התהפוכות, הטרגדיות וגם השמחות שפקדו אותן - וגם אותנו בעצם - מתחילת דרכן הטלוויזיונית ועד לסיומה. אומרים שסוף זה תמיד התחלה של משהו אחר, אבל במקרים הבאים, לפחות עד שיכריזו על הריבייבל הבלתי נמנע, הסופים האלה הם, ובכן, סופיים. לאחר כמה דיונים ממושכים ונוקבים, שלעיתים התפתחו לוויכוחים סוערים, דירגנו את הפינאלות המוצלחות ביותר של כמה מהסדרות הכי אייקוניות שריצדו על המסכים שלנו בעשורים האחרונים, והסתיימו בסטייל.
לא מסכימים עם הדירוג שלנו? בטוחים שדווקא הפינאלה של סדרה אחרת ראויה לתואר הנחשק? אתם ככל הנראה צודקים, שכן בסופו של דבר מדובר ברשימה סובייקטיבית. ובכל מקרה, העיקר זה הדרך, לא? נתחיל.
ליווינו את טוני ושות' במשך שמונה שנים, שש עונות ו-86 פרקים, ולא, בסופו של דבר לא קיבלנו קלוז'ר על הסאגה המאפיונרית הזו. מה כן קיבלנו? מסך שחור פתאומי שסתם את הגולל על הסדרה באמצע ארוחה משפחתית בדיינר מקומי עם טבעות בצל למנה ראשונה, על רקע השיר האגדי "Don’t Stop Believin’" של להקת ג'ורני, והותיר אותנו המומים ומבולבלים. הפסקת חשמל? לא. הטלוויזיה שלנו שבקה חיים? גם לא. סוף טוב? סוף רע? שלילי. פשוט... ואקום. וזה היה מעולה.
דרך אגב, באופן לא רשמי, ה"קאט טו בלאט" האייקוני לא היה הסוף המוחלט של "הסופרנוס", שכן זכינו לפגוש את טוני וכרמלה כמה שנים לאחר מכן, כאן.
הפיאנלה של הדרמה הרפואית האייקונית והחשובה הזו עשתה משהו שמעולם לא נעשה בטלוויזיה, ולכן מגיע לה להיכלל בכתבה הזו. כן, היו בפרק כמה התפתחויות עלילתיות חשובות, אבל הכל התגמד לעומת החשיפה, הפרובוקטיבית מאוד לאותה תקופה, שכל מה שהתרחש בשש העונות ו-137 הפרקים שלה היה פרי דמיונו של נער אוטיסט - דמות משנית בשם טומי - שחזה את הכל בקישוט כדור השלג שבו הוא שיחק, ושום דבר בעצם לא קרה, או אפילו קיים, במציאות. וואו.
מודים, הפיאנלה הזו שנויה מאוד במחלוקת, ולא נאשים את אלה שסבורים שדווקא מדובר באחד מפרקי הסיום המאכזבים אי פעם. לפעמים גם אנחנו חושבים ככה, ואז מתהפכים וחוזר חלילה. בכל אופן, סאגת המדע הבדיוני הזו, שריתקה אותנו במשך שש עונות ו-121 פרקים, ויתרה בפרק הסיום על סגירת קווי העלילה החשובים שקשורים באי, ובסופו של דבר לא קיבלנו את כל התשובות שרצינו (ופייר, כבר הפסקנו להבין מה בדיוק קורה שם עונה או שתיים קודם לכן). אבל בסופו של דבר, במהלך אמיץ, התברר לנו שהעונה האחרונה הציגה את הדמויות האהובות במעין לימבו בין חיים ומוות. הסצנה שבה (כמעט) כולם כולל כולם - גם דמויות שכבר לא היו איתנו במשך כמה שנים טובות ונכנעו לכוחות האופל - נפגשו, התחבקו, שוחחו, צחקו, התרגשו והזילו דמעה - גרמה לנו להבין, באופן סופי, שהלב האמיתי של "אבודים" היה האינטראקציה והקשרים בין הדמויות, ולא מעלליה של מפלצת עשן זו או אחרת. והנעימה של מייקל ג'אקינו ברקע? אין דברים כאלה. אנחנו כבר לא חייבים לחזור, קייט. באמת. טוב... אולי רק לספינאוף של סוייר.
גם הסיטקום האמריקני המעולה הזה, בכיכובו של הקומיקאי המנוח בוב ניוהארט, הסתיים באופן שגרם לצופים להסתכל אחרת על הסדרה כולה. שימו לב, זה קצת מסובך: ניוהארט כיכב בין 1972 ל-1978 בסיטקום "המופע של בוב ניוהארט" ("The Bob Newhart Show"), שבה גילם פסיכולוג ניו יורקי בשם רוברט הרטלי. ארבע שנים לאחר שזו הסתיימה, הוא הופיע בסדרה "ניוהארט" ("Newhart"), שם שיחק את דיק לודון - בעל אכסנייה במדינת ורמונט.
הסדרה הזו החזיקה מעמד במשך שמונה עונות ו-184 פרקים, כאשר בפרק האחרון קרה דבר בלתי נתפס: אחרי שדיק חטף כדור גולף בראש ונראה שהוא מאבד את הכרתו, הוא מתעורר באמצע הלילה במיטה שלו כרוברט הרטלי (!) לצד אשתו מהסדרה המקורית, אמילי (סוזאן פלשט). "הייתי בעל אכסנייה בעיירה קטנה ומטורפת בוורמוט", מספר רוברט הפסיכולוג לאמילי, שלא מתרגשת במיוחד וחוזרת לישון. נבהיר שוב: כל הסדרה היתה בעצם חלום של הדמות הראשית מהסדרה המקורית. עף לנו המוח.
ג'ורג' ר. ר. מרטין צודק: הפינאלה של "עמוק באדמה" היא הטובה ביותר אי פעם, וחשבנו ככה עוד הרבה לפני שיוצר "משחקי הכס" הכריז שהוא סבור בדיוק כמונו. הדרמה המכוננת של היוצר המוערך אלן בול, שגוללה את סיפורה של משפחה המנהלת בית לוויות בלוס אנג'לס ועסקה בשל כך רבות במוות, הסתיימה לאחר חמש עונות ו-63 פרקים באופן הכי מרגש, מושלם ומורבידי שאפשר להעלות על הדעת. לא נכחיש: מונטאז' הסיום המטלטל, שהוצג על רקע השיר המדהים "Beathe Me" של סיה והראה איך כל הדמויות הראשיות מסיימות את חייהן - חלקן באופן טבעי ומנחם ואחרות באופן טרגי - הפך אותנו לסחבות מסמורטטות וספוגות דמעות, שפלטו מדי פעם זעקת "לא!!!". לא סתם דמענו, לאחר כתוביות הסיום המשכנו לבהות במסך והתייפחנו כאילו אין מחר. לצורך הכנת הכתבה צפינו בסצנה הזו - כמו בכל האחרות - פעם נוספת, וזה שוב קרה, כאילו שלא חלפו כמעט 20 שנה. עד כדי כך.
אזכורים של כבוד, שכוללים בין היתר פינאלות של סדרות שבסופו של דבר חודשו / קיבלו ריבייבלים שהמשיכו את העלילות שלהן, ולכן בעצם לא מדובר בפרקי סיום מוחלטים: "ER", "חופשי על הבר", "חברים", "סיינפלד", "שובר שורות", "הנותרים", "אוז", "הסמויה", "באטלסטאר גלקטיקה", "מסע בין כוכבים: הדור הבא", "המגן", "מ.א.ש" ו"צדק פרטי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו