אין מה לעשות, כשכולנו שומעים את המושג "גיבור פלשתיני" עולות לנו לראש דמויות טרוריסטים עם רובים שעל שמם קרויות כיכרות. החל מאמש נטפליקס מזמינה אותנו להכיר את "מו" - הפלשתיני הכובש (סליחה על זה).
מו הוא בחור כובש כבן 30, שעזב עם משפחתו את השטחים ואת כוויית, ובזמן שהוא עושה תוכניות - אלוהים צחק עליו ואיתו מלמעלה וזרק אותו ליוסטון, טקסס. בזמן שהוא ממתין לאישור בקשת המקלט הוא כרגע אזרח של אף מדינה: מותר לו להישאר בטקסס, ללא אישור עבודה ותחת איום גירוש אם יעבור על החוק. אקיצר, הרבה ניסיונות לעשות את המכה בלי לחטוף אחת מהשלטונות.
הקומדיה של נטפליקס של מו עאמר ורמי יוסף היא דרמה קומית סאטירית של החיים הפלשתינו אמריקניים (אם יש מושג כזה בכלל), וכנראה שרק בנטפליקס, המקדשת יצירות רב תרבותיות, יכולה לצאת להפקה סדרה שכל פריים בה כולל מניפה אתנית כל כך עשירה: משפחה גרעינית שעדיין שומרת על התרבות הפלשתינית, בת זוג מהגרת ממקסיקו, באדי שהוא אפרו אמריקני - ושאר הניצבים בהצגה טקסנים לבנים שלא מעכלים את המעורב המזרח ירושלמי הזה.
הבחירה לקרוא לסדרה על שמו של מו מתגלה כנכונה: היא מתבססת על הכריזמה העצומה של עאמר עצמו, ובהשראת חוויותיו האמיתיות היא מרגישה לא פעם כסדרת דוקו אמינה ולא כמוצר מתוסרט.
במשך שמונה פרקים בני חצי שעה המצוקות הרגשיות וההומור הכובש שמו משתמש בו מרימים להנחתה גם לדמויות המשנה. הזוגיות שלו עם תרזה רואיז, המגלמת את חברתו מריה, מעניקה לסדרה את הנשמה שלה, שגורמת לצופה להתאהב בה מהרגע הראשון.
מה ששומר עליו לאורך כל הדרך היא הקלישאה מדיסני "תמיד תישאר מי שאתה" - רגעי הקסם שלו מתעוררים לחיים במשברים כשהדמות מרשה לעצמה להיפתח בכנות וזה מה שהופך את הממתק הפלשתיני הזה לכל כך מהנה. הסדרה נוצרה מתוך ביקורת אישית על יחסה של אמריקה לפליטים עם מעמד מעורפל, אך אנחנו הישראלים ניהנה ממנה מזווית שונה: נקבל פה את האויב שלנו ברגעים נדירים של הומור ציני ושנון, ונגלה כי גם אם ברור לכולנו שאין בכלל דבר כזה עם פלשתיני - יש פלשתינים, ואנחנו אפילו יכולים לרצות שיהיו להם חיים טובים. כל עוד זה באמריקה. תירגעו, צחקתי.