כמה מוזר להיתקל בתוכנית אוכל שלא בנויה על תוכן ממומן או על פולחן אישיות לשפים. זה מרגיש כמו מסע בזמן לימים שבהם שוויה של מנת שווארמה היה הגיוני, ותוכניות אוכל לא תפקדו כפרסומות מתוחכמות. הואיל וכך, מוזר לגלות פתאום סדרת דוקו אוכל חדשה שמסתמכת בעיקר על תשוקה לוהטת לקולינריה מקומית.
"ארץ האוכל", שעלתה אמש ב-HOT (ימים שני עד רביעי), מתנהגת ככה. מירי מסיקה ורותי רוסו מסתובבות לאורך שלושה פרקים בין חקלאים ויצרני מזון, שחושפים בפניהן צדדים מרתקים על תעשיית הגידולים הישראלית. במקסימום מוכרים גאווה לאומית. יותר מזה, רוב הפרודוקטים שנראים בסדרה כלל לא נגישים לפשוטי העם. נגיד, תבלינים נדירים ממושב בדרום שלא משווקים בארץ אלא מיועדים אך ורק ליצוא לחו"ל.
אז נכון, השתיים לא המציאו דבר. בעבר גידי גוב, ישראל אהרוני, אייל שני ואחרים הובילו פרויקטים דומים שחיברו אוכל וטיולים, שהרחיבו את ההשכלה הקולינרית של הצופה, ונגעו בתופעות או בסוגיות חברתיות. אולם כיום זה כמעט לא קורה בז'אנר. תמיד מתחבא אינטרס נסתר שמושפע משת"פ מסחרי, ומעוות את הסיפור שמוגש לצופה.
"ארץ האוכל" חוזרת לשורשים. היא מערבבת התלהבות ילדותית של מסיקה מכל טעימה יחד עם הקסם שנקרא רותי רוסו, שמתעצבת לדמות טלוויזיונית אהובה ומרגשת, ומגישה סדרה אמיתית מלאת תשוקה. אם "מאסטר שף" היא ג'אנק פוד להמונים - "ארץ האוכל" היא מסעדת בוטיק לאניני טעם.