אין עוררין שעצם קיומה של הסדרה "סיפורה של שפחה" הוא אבן דרך חשובה ומשמעותית בתרבות הפופולרית. התזמון המופלא של עליית הסדרה יחד עם פריצת קמפיין #Metoo הוכיחו שהמציאות עולה על כל דמיון, ויש כברת דרך ארוכה לחברה האנושית עד שנשים תהיינה שוות זכויות בכל דבר ועניין.
עם זאת, דיסטופיה לחוד ומציאות לחוד. עם סיום העונה השנייה של הסדרה הכי טובה בשטח כש"משחקי הכס" לא משודרת, הגיע הזמן לומר שהגרסה הטלוויזיונית של ספרה של מרגרט אטווד מעבירה מסרים שהם לא רק בעייתיים, אלא אף הרסניים למאבקים של יוצרות וצופות לקראת הפקת יצירות טלוויזיוניות איכותיות שהן גם שוויוניות, נקיות מגזענות ומיזוגיניה ובעיקר מעצימות נשים וגברים כאחד. הסדרה אינה חוגגת העצמה נשית ובטח שלא מלמדת פמיניזם מהו, אלא מקבעת נוסחים מיושנים של סדרות טלוויזיה על ייצוג נשים, נשיות ומיניות. להלן עשרה הסברים כיצד היא עושה את זה וממה כדאי ליוצרים הנאורים להימנע בפעם הבאה שהם ניגשים ליצור את הסדרה הכי חשובה של התקופה הבאה.
דיסטופיה לחוד ומציאות לחוד. "סיפורה של שפחה" // צילום: באדיבות HOT
1. מיתוס "הגיוון הגזעי בטלוויזיה". בעולם של גלעד, לא מדברים על גזענות כלל. הבעיה היא ש"לא לדבר על גזענות כלל" אינו שווה ערך לחברה "לא גזענית". היצירה היא ניסיון אמיץ לבדיקת נרטיב שבו כל מה שעבר על נשים שחורות לאורך מאות שנים של עבדות, עובר על נשים לבנות משכילות. הבעיה היא שאין שום דיון בנושא גזענות, כאילו הבעיה לא הייתה קיימת מעולם. עוד בנושא זה במאמרה של ג'ייד בסטיין.
כאילו הבעיה לא היתה קיימת מעולם. סמירה וויילי // צילום: AFP
2. מיתוס "סצנת האונס המתבקשת". הווירוס ההרסני שתקף כמעט כל יצירה פופולרית בעשר השנים האחרונות, סצנות גרפיות מאד של תקיפות מיניות, הפך בסדרה לסצנות חובה. היצירתיות וההשקעה בסצנות גרפיות אשר במרכזן האונס מעלות את השאלה – למי הסצנות האלה מיועדות בכלל? את המטרה של זעזוע הצופים ניתן לעשות באמצעים ויזואליים מתוחכמים הרבה יותר, שיעבירו את המסר באותה יעילות, אם לא ביעילות גבוה יותר אפילו.
3. מיתוס "העולם שייך לצעירים". המאבק בין שתי הדמויות הראשיות, שלפרד (ג'ון) וסרינה ג'וי, הופך להיות מאבק "סקסי" כביכול בין שתי נשים צעירות מכיוון שהן קרובות בגיל. בספר סרינה קרובה יותר לגיל 50. הסדרה נופלת בתוך מלכודת הגילנות שנשים כל כך נאבקות נגדה.
נופלת במלכודת הגילנות. סרינה ושלפרד // צילום: באדיבות HOT
4. מיתוס "כל הנשים רוצות תינוק עכשיו". בסדרה סרינה נפצעת ולכן לא יכולה להרות. הכמיהה שלה לתינוק הופכת לעניין אישי, אך הכוונה המקורית של היצירה הייתה להתייחס לקטסטרופת עקרות עולמית. גם כאן נופלת הסדרה למוטיב מיושן וארכאי שכל הנשים באשר הן רוצות תינוק עכשיו. הכי לא פמיניסטי.
5. מיתוס "האין ברירה". השאלה האם שלפרד בוחרת את גורלה כ"שפחה" או עושה זאת בכפייה היא שאלה שנדונה רבות, לפחות מחוץ למסך. בספר עצמו היא אומרת על רגע ה"טקס": "לא קורה כאן משהו שלא בחרתי לעצמי. לא היו הרבה אפשרויות, אבל הייתה לי מעט בחירה, וזה מה שבחרתי לעצמי" (פרק 16). גם אם זה צורם, השארת חלון קטן של "בחירה" כמוהו צוהר לתקווה ויכולת לשנות את המצב.
"זה מה שבחרתי לעצמי". ג'ון/שלפרד // צילום: באדיבות HOT
6. מיתוס "הפמיניזם כקרייריזם". הסדרה מעלה סוג שמרני ומזיק של פמיניזם - קיטוב בין נשים שבוחרות בקריירה ולכן הן פמיניסטיות, ונשים הבוחרות להישאר בבית ולכן הן לא-פמיניסטיות. זוהי דיכוטומיה מוטעית מיסודה. מבחינת תזמון פרסום הספר היא הגיונית מכיוון שלתקופתה יציאת נשים לעבודה הייתה אקט מחאתי.
7. מיתוס "היריון הוא לא מחלה". כוונתה המקורית של אטווד היתה לדון בכפייה דתית על אוכלוסיה, פחות בוויזואליות הפגיעה בגוף הנשי, אך בסדרה השלכות ההיריון בכפייה לא מוזכרות כלל. מחקרים מראים שקשה יותר להרות כך, סביר יותר שההיריון יהיה בעייתי ומסורבל, וכן נמצא שילדי הריונות בכפייה סובלים יותר מבעיות גופניות, רגשיות ונפשיות בגלל סוג ההתעברות ומצוקת האם, כפי שמציין ד"ר מיכאל אונגר.
8. מיתוס "האמת של אטווד". למרות כוונתה ההרואית המוצהרת של אטווד לבסס כל אינטראקציה ביצירתה על אירוע שהתרחש במציאות, הצירוף של המוטיבים הקשים בעלילה יחד לא יכולים להתקיים וגם לא התקיימו במציאות בשום מקום ובשום תקופה בהיסטוריה. הצירוף של משטר טוטליטרי ועבדות מינית ממשלתית מכוונת כזו הוא מעבר ליכולת אנושית ולכן "פנטסטי" מלשון "ז'אנר הפנטזיה והמדע הבדיוני" שאליו משתייך הספר, כפי שמוסבר במאמרה של שאדי חמיד.
אסור לשכוח שמדובר בפנטזיה. מרגרט אטווד // צילום: ליאם שארפ
9. מיתוס "דיכוי נשי קשור לסקס". החיבור הברור כל כך בסדרה בין דיכוי נשי לבין יצרים מיניים הוא מטעה. במציאות דיכוי נשי הוא עניין פוליטי ואונס הוא מעשה של הפגנת כח ולא של תשוקה.
10. מיתוס "לכל אחד מגיע לומר את האמת שלו". העונה השנייה של הסדרה הקפידה ביתר שאת ליצור עומק תלת ממדי לסרינה ובכך מצופה מהצופים והצופות להרגיש אמפתיה כלפיה. הבעיה היא שסרינה עזרה להקים את השלטון הקיצוני דתי. סרינה השתמשה בחופש הדיבור על מנת לקדם קמפיין "אנטי פמיניסטי", בפלטפורמה שקיימת עבורה רק בזכות מאבק פמיניסטי קודם. זכות הצופה לא לקבל קו עלילתי הסולח לה על כך.
אמפתיה למפלצת. סרינה ג'וי // צילום: באדיבות HOT
• חשיפה: צילומים מהפקת ענק של HBO בישראל
• אילת מציגה: כך נתמודד על אירוח האירוויזיון
• נטע TV: קמפיין ראשון לנטע ברזילי
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו