בשנה וחצי האחרונות מאז פרוץ המלחמה, הבמה היחידה שעליה הופיע השחקן והבמאי ליאור אשכנזי היתה בכיכר החטופים. אשכנזי הפך לפנים ולמי שמוביל את העצרות של מטה משפחות החטופים מדי מוצ"ש. הוא מכיר את כולן, הוא מלווה אותן, הוא הקול שלהן והוא יודע שזה הדבר הכי חשוב שהוא עושה. כעת, אחרי יותר מעשור שבו ביקר בתיאטרון בעיקר בכיסא הבמאי, ולצד הפעילות שהוא עושה עם מטה משפחות החטופים, הוא חוזר לתיאטרון, והפעם - לבמה.
זה יקרה במסגרת "אמדאוס" מאת פיטר שאפר שיעלה במהלך השנה בתיאטרון בית ליסין בתרגומו של דורי פרנס ובבימויה של רוני ברודצקי. המחזה המרתק מספר את סיפור המאבק הבלתי מתפשר בין וולפגנג אמדאוס מוצרט, מלחין צעיר, כריזמטי וחסר רסן, לאנטוניו סליירי, מלחין החצר הוותיק והמכובד שמרגיש כי מוצרט הצעיר מאיים על עתידו ומעמדו.
לאחר שהופיע על במות התיאטרון בעולם (גם אצלנו) והפך לסרט קולנוע איקוני וזוכה אוסקרים, הוא עולה כעת בגרסה עדכנית שבה אשכנזי יגלם את סליירי וטל גרושקה את מוצרט הצעיר.
"מנהלי תיאטרון הציעו לי כל מיני הצעות במשך השנים, אבל פתאום הגיע תפקיד קצת יותר מעניין, קלאסי בהגדרה שלו, תפקיד מאתגר. זה רק ל־50 הצגות לאורך שנה, זה רק בתל אביב עם תזמורת, זו הפקת בוטיק גדולה מאוד", מספר אשכנזי. "הסיפור בין סליירי למוצרט לא באמת היה ככה, יש פה הגזמה לשם הדרמה, במציאות הם אפילו שיתפו פעולה לא מעט. זו יצירה על יצירה, על בינוניות, על כישרון וגם על פער הדורות, והיא גם מאוד מצחיקה".
יש לך איזשהו חיבור לעולם המוזיקה הקלאסית?
"זה לא חלק מהעולם שלי, למרות שלפני כמה שנים שיחקתי בסדרה 'המנצח' וקצת נכנסתי לעולם הזה של הניצוח, אבל כשמדובר במוזיקה של מוצרט אני חושב שכל אחד מכיר ויודע. עשינו קריאה עם המוזיקה ברקע, וזה מקסים, יש רגעים מדהימים כאלה, אין הרבה דברים כאלה בתיאטרון. זו לא עוד דרמה ריאליסטית, הכל פה נורא בגדול".
התגעגעת לזה?
"האמת שכן".
"זה א־פוליטי"
בשנים האחרונות אשכנזי היה על הבמות רק במופעים עם החברים של נטשה, וכעת נדמה שהוא שב בגדול אל הפרונט. לצד ההצגה בבית ליסין הוא יחזור גם עם הצגת היחיד "להציל את איש המערות". בינתיים, כאמור, הוא נוכח בעיקר על הבמה בכיכר החטופים.
"זה לא באמת משהו שתכננתי או רציתי - זה קרה, ונקשרתי למשפחות. אני לא יודע להסביר את זה, אני פשוט חושב שזה חשוב ואני עושה זאת".
איך זה בעצם עובד? בכל שבת יש לך נאום שבו אתה זועק מדם ליבך.
"מטה משפחות החטופים מארגן את העצרת ואת הליין־אפ, אני לא אחראי לזה. מיכאל גורי כותב את רוב הטקסטים, הוא עובד מטעם המטה ומקבל את המסרים השבועיים שעליהם המטה רוצה לדבר השבוע וכותב אותם. אחר כך אנחנו יושבים ואני מוסיף את הדברים שלי, עורך את הדברים שלו בצורה שאני אוכל לדבר אותם, וככה זה עובד. אין לי באמת תפקיד במטה".
אתה מהאמנים שלא פוחדים לדבר, לצעוק ולהביע את המחאה שלך נגד הממשלה.
"מבחינתי כל מה שקשור לחטופים זה א־פוליטי, זה לא קשור למפלגה כזאת או אחרת. תסתכלי על המשפחות, יש שם גם ביביסטים וגם דתיים לאומיים, שמאלנים, קיבוצניקים, מושבניקים, זה חתך שלם של הישראליות על כל גווניה. אני לא רואה בזה דבר פוליטי ולא היססתי לרגע.
"המסרים שלנו לא פוליטיים, למעט העצרות בבגין שהיו אחרי שנרצחו ששת החטופים, ואז יצאנו מהכיכר לבגין והגיעו לשם חצי מיליון. זה היה רגע שבו נראה שלציבור הישראלי באמת נמאס. אחר כך חזרנו לכיכר החטופים, זה של המשפחות, וכשהן באות ורואות שהאנשים מגיעים ומזדהים איתן וצועקים את המחאה שלהן, זה מחזק אותן. זה באמת לא קשור לימין או שמאל או לאג'נדה פוליטית".
אתה מצליח להאמין שהצעקות האלה בסוף יובילו לחזרתם של כל החטופים?
"אני לא יודע מה יהיה. לא חשבתי שבמארס 2025 אני עוד אעמוד בכיכר ואדבר, אני מודה, זה ממש סיוט. לא רק למשפחות אלא לכולנו. כולנו מדמים נורמליות, אבל זו לא מדינה נורמלית, ויש ניסיון להיות כאילו הכל בסדר, יש 'חתונמי' ו'הישרדות', והחיים ממשיכים, אבל זה לא באמת ממשיך כי מה שקורה זו מציאות לא נורמלית".
אתה חושב שהחזרה שלך לתיאטרון היא גם החיפוש שלך אחר מקום מפלט שפוי?
"אני לא יודע. הגיע משהו שאני רוצה לעשות, אבל בעצם כל מה שאנחנו עושים זו בריחה אסקפיסטית מסוג מסוים. רציתי לחזור לפני אבל לא היה את הדבר הנכון, ועכשיו זה הגיע".