כשהעולם שבחוץ הפך לג'ונגל, על במת המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב בלו הדוב, בגירה הפנתר, שירחאן הנמר ושאר החיות שלימדו את גור האדם מוגלי את רזי היער, מתעוררות לחיים במחזמר "ספר הג'ונגל".
המחזמר, שעלה לראשונה בארץ לפני 28 שנה וזכה בפרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית "מחזמר השנה", חזר בהפקתו המיתולוגית בבימויו של חנוך רוזן, בהשתתפות השחקנים של הקאסט המקורי והשירים האהובים שחיברו אפרים סידון ומירון מינסטר. אל תפקיד בלו הדוב חוזר טוביה צפיר, ואל תפקיד הפנתר בגירה - ששי קשת.
השניים, כבר בני 70 פלוס, מספרים בראיון על החזרה לג'ונגל, על הקשיים שנלווים אחרי כל השנים, וגם על הנכדים שזוכים לראות את סבא וסבא בתפקידים המיתולוגיים, שמוכיחים שהעולם לא שייך רק לצעירים.
"כשקיבלתי את ההצעה לשחק במחזמר לקח לי זמן לענות", אומר קשת. "יתרה מזאת, יונה (יונה אליאן, אשתו, מ"כ) אמרה לי 'בשביל מה אתה צריך עכשיו לעלות על הבמה ארבע פעמים ביום? אתה מספיק עסוק', אבל אז חנוך צלצל ואמר לי 'תעשה את זה למען הנכדים שלך שלא ראו את ההצגה'. האמת היא שמאוד שמחתי לחזור ולהיפגש עם הצוות הוותיק והחברים. אחרי שיונה היתה בגנרלית היא אמרה לי 'וואו, טעיתי בגדול. לא ראיתי הצגה כזאת, ברודוויי במיטבו'. גם הנכדים ראו. הגדול כמעט בן 6 ומאוד נהנה, והקטן בן השנתיים וחצי ישב מרותק. זה היה שווה".
"אני לא היססתי", משתף צפיר, "אנחנו גם מתרפקים בנוסטלגיה על ההצגה הזאת, ובלו הדוב זה אחד התפקידים האהובים עלי. השיר שלי עם מוגלי 'דוב לי על הלב' כבר נהפך לסוג של מיתוס".
בכל זאת, עברו כמה שנים ודברים השתנו. מה היה האתגר הפעם?
"למרות שאני אדם ספורטיבי, זכרתי שבהפקה אני מקפץ על הסלעים ולא ידעתי איך אעשה את זה ארבע פעמים ביום", אומר קשת. "זה לא פשוט, ועוד עם פרווה. היו לי חששות, אבל בחזרות הם התחילו להתפוגג וגיליתי שאני ממש בסדר", הוא צוחק. "גם אני פחדתי בגלל שידעתי שההצגה היא מאוד פיזית וממרום גילי זה לא קל", אומר צפיר, "אבל עשינו קצת התאמות עם חנוך רוזן במקומות שבהם היה לי קשה".
מה השתנה מההפקה המקורית?
"יש דברים שהזמן עושה להם טוב", אומר קשת. "חנוך יצר מבחינה ויזואלית דבר מדהים - הווידאו ארט, התאורה. זה מרהיב. ההפקה הזו התאימה את עצמה ל־2024 ולדור הצעיר. עוד דבר שהשתנה הפעם זה שבמקום תום אבני אחד ויחיד, בהפקה הנוכחית יש שישה ילדים שמגלמים את מוגלי. הם ילדים מוכשרים, כולם חיות במה.
"הסיפור בין הטוהר והתום של מוגלי לבין הנמר הרשע שרוצה לחסל אותו תופס את כולם", אומר צפיר. "זה היה נכון לשנת 96' וזה נכון לעכשיו. המפגש בג'ונגל בין החיות הטובות לרעות יוצר מתח אדיר, והשירים הנפלאים פשוט שובים את הלב".
מעל לכל, בשיחה עם השניים ניכר שהקסם שקורה באולם והמפגש של הקהל עם השחקנים שעל הבמה הם הדבר הכי גדול ומשמעותי עבורם. "החוויה שלנו היום כשאנחנו על הבמה ורואים את הקהל המשולהב, שיודע את כל הטקסטים בעל פה ושרוקד בכיסאות, היא על־חושית. כל תחושת עייפות נעלמת ברגע הזה", משתף קשת. "אני עדיין מאוד מופתע מהתגובה של הקהל", מוסיף צפיר, "המופע הזה הפך לקאלט, קצת כמו 'המופע של רוקי'. הורים שהיו אז ילדים חוזרים אלינו עם ילדיהם. המחזמר הזה בתודעה של כולם".
ומובן שהמציאות שבתוך האולם לא יכולה להתנתק לגמרי מהמציאות שמחוצה לו, ברחבת כיכר החטופים שנמצאת מרחק כמה מטרים מהמשכן. "בין הסצנות טוביה ואני מדברים מאחורי הקלעים על כל מה שעובר על המדינה, אי אפשר להתנתק מזה. החזרה הגנרלית היתה בפני משפחות חטופים וילדים שחזרו מהשבי", משתף קשת. "בכל שבת יונה ואני בכיכר. כשהתנצלתי שלא יכולתי להגיע פעם אחת, אמרו לי שאני עושה משהו חשוב להעלאת מצב הרוח".
"בגלל שזו בעצם הצגה של התנגשות בין הרע לטוב, וניצחון הטוב על הרע, זה המתכון הקלאסי שאולי מרמז על משהו שקורה מסביב, והקהל יוצא בתקווה שזה יקרה גם במציאות שלנו", מסכם צפיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו