את חיים טופול ראיתי לראשונה כשלהקת הנח"ל בראשותו הופיעה אצלנו בחדר אוכל של הקיבוץ. הייתי אז בן שבע, כשראיתי אותם מופיעים נשבעתי שכשאהיה גדול אני אגיע ללהקה הזו.
לימים, כשהתקבלתי ללהקת הנח"ל וטופול אמר לי שלום בפעם הראשונה, חשבתי שהגעתי לפסגת חיי. הערצתי אותו ואת היכולות הווירטואזיות שלו שבאו לידי ביטוי בכל-כך הרבה תחומים. הקסם, החיוך והלבביות שעטפו אותו לאורך כל דרכו האמנותית המופלאה - שלא הייתה כמוה לשום אמן ישראלי - השאירו אותו על הרגליים נטועות כל כך חזק בארץ ואי אפשר היה שלא להתמוגג כשהוא היה שר בלהט שאין כמותו את "המנון הנח"ל" במפגשי הלהקות לדורותיהן.
הוא תמיד ריגש כשהוא היה מדבר בלהט והיה כה גאה במפעל ההתנדבות של בכפר הטיפולי בצפון. לא אמנה את כל השגיו בתיאטרון ובקולנוע בארץ ובחו"ל כי יש כה הרבה מהם, אני יכול רק לספר שבורכתי וזכיתי לשחק לצידו בתיאטרון גשר ביצירה הנפלאה "השטן ממוסקבה", שם גיליתי פרטנר נפלא ואיש מקצוע שכיף להתרועע ולהיות במחיצתו.
אני זוכר את ההפסקות שבהן היינו יושבים בחברותא, דנים ומתפלפלים על פסוקים מהמקורות. אהבתי את חיים ואני גאה שהוא היה חלק מחיי בילדותי, בנעוריי ובבגרותי. שירת חייו נפסקה אך מורשתו תמשיך ללוות אותנו לתמיד, והלוואי ונהיה ראויים לזכרו.
הביאה לדפוס: מאיה כהן