כשהיה בן 19 חווה דניאל ג'מל את שברון הלב הראשון שלו. אבל דווקא אז, כשהסתגר בדיכאון בחדרו ונדמה היה לו שלא יתאושש מהמשבר לעולם, הוא גילה את הכישרון הכי גדול שלו, השירה, זה שיביא אותו בהמשך להיות אחד המתמודדים הבולטים ביותר בעונה הנוכחית של "דה וויס".
"זאת היתה האהבה הראשונה שלי, הכי גדולה שיש", הוא משחזר. "אהבה בשחקים, כמו בסיפורים, שנמשכה שנתיים. הכרנו מהלימודים, אבל זה התפתח דווקא אחרי שסיימנו, כשנפגשנו במקרה. היינו בטוחים שזה לכל החיים - עד שיום אחד זה נגמר".
מה השתבש?
"ברגעי הפרידה לא ממש הבנתי מה הפריע לה ואיך אפשר לעצור את זה, אבל אחרי תקופה די ארוכה הבנתי. היום אני יודע להגיד שהיינו ילדים שהקדימו את המאוחר, והתנהגו כמו זוג נשוי. לא היה מצב שהסתובבנו לא ביחד, היינו בני בית אחד אצל השני והמשפחות שלנו הכירו.
"היא זאת שיזמה את הפרידה, אבל עשתה את זה באווירה טובה. היו שם הרבה דמעות, עם חיבוקים ונשיקות. אני זוכר שנקרעתי, אבל איחלתי לה את כל הטוב שיש. הרגשתי שזה התפוצץ לי בפנים.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
"ביום שזה נגמר נשבר לי הלב. קיבלתי את זה לא טוב. הרגשתי שאני נמצא במבוי סתום שאני לא מצליח לצאת ממנו. לא היה לי חשק לעבוד, לא ראיתי חברים ולא רציתי לצאת מהבית. הייתי בדיכאון ושום דבר לא עניין אותי. גם הדברים שאני הכי אוהב לא עניינו אותי - לא גלישה ולא כדורגל. הרגשתי סלע ענק על הלב, שרק חיכיתי שיעזוב אותי. לא יכולתי לתת רגש למישהי אחרת".
מתי הרגשת שאתה משתחרר?
"אחרי שלושה חודשים התחלתי לצאת מהבית, ואחרי חצי שנה כבר הייתי אחרי הכל. אמרתי לעצמי, תודה רבה על מי שהיית בשבילי, תהיי בריאה, שלום על ישראל".
באותם ימים גילית את המשיכה שלך למוזיקה?
"היתה לי בבית גיטרה שהיתה שייכת לאחי הגדול. התחלתי לנגן בה, ופתאום מצאתי את עצמי מנגן שעה־שעתיים, כבר לא חושב על הבחורה. משהו בי הצליח להתנתק ונשאבתי לנגינה. הרגשתי שאני סוף־סוף נהנה. כמו אהבה חדשה שנכנסה לי פתאום ללב בבום היסטרי. זו התקופה שהמוזיקה הפכה להיות חלק מהחיים שלי - וזה לנצח".
ומה נגמר עם הגברת ההיא?
"אחרי שנה וחצי חזרנו למשך שלושה חודשים, אבל הפעם הבנו שזה לא מתאים בעליל ושזה כבר לא שם. לא היה אפשר לשחזר את העבר, וזה שוב נגמר - הפעם בטוב. היום כל אחד עסוק בחייו, ומדי פעם אנחנו נפגשים במקרה, אבל זה לא זה".
• • •
ג'מל, חיפאי בן 23 ("החברים שלי קוראים לי ג'מפי"), הוא בנם של אבי (60) ועליזה (59). בני משפחת ג'מל נחשבים למפורסמים בעיר, בין היתר בשל מעורבותם הפוליטית. "מאז שאני ילד אני זוכר את אבא שלי בתחום. הוא יד ימינו של אבי דיכטר, מתעסק בפוליטיקה הרבה מאוד שנים. אני סלדתי מהתחום. משהו בסגנון הזה לא הסתדר לי באוזן, וברחתי מזה.
"אבא שלי הוא חבר של כולם, עובד עבורם, ולמרות שאני לא שם - אם הוא צריך אותי אני עומד דום. מה שעושה לאבא שלי טוב, מבחינתי הוא טוב. גם אמא שלי היא נסיכה, ומספיק שהיא רק מצייצת - וכולנו מתייצבים. אבל שני ההורים שלי יודעים שפוליטיקה לא מעניינת אותי, והם מכבדים אותי בנושא הזה".
הוא הבן הרביעי במשפחה, ילד הזקונים שעובד גם הוא בעסק השווארמה המשפחתי הוותיק (66 שנה). "אם תשאל את ההורים שלי, הם יגידו לך שאני פינוקי קטן, אבל זה לא נכון. אני עובד מגיל צעיר, מאז שאני זוכר את עצמי, כי זה מה שדאגו להשריש בנו - מוסר עבודה רציני. לא נחסיר מכם כלום, אבל גם תצטרכו לעבוד קשה. אין הפסקה או מנוחה. היום אני מודה להם על זה. גדלתי על הערך שכלום לא מובן מאליו, ואני לא שוכח את זה".
המשפחה מבוססת?
"ברוך השם יש לנו הכל, ואנחנו לא מתיימרים להיות מה שאנחנו לא. אבא שלי הגיע מכלום ושום דבר, היה מתקין כבלים כדי שיהיה לנו מה לאכול. הוא הבין את החשיבות של עבודה קשה והעביר את זה הלאה גם אלינו".
הוא נולד בשכונת אחוזה בחיפה. מראהו ים־תיכוני, עם עיניים ירוקות בולטות ומבלבלות. בכל זאת, יש לו שורשים משפחתיים במרוקו ובלבנון. "שאלו אותי הרבה פעמים אם אני ערבי, או מאיזה כפר אני, אבל העובדים של אבא אמרו לי שלדעתם אני נראה דרוזי, לא ערבי", הוא מספר. "יש לי הרבה חברים דרוזים, שאם תראה אותנו יחד תחשוב שאנחנו אחים".
• • •
כשהוא לא בשווארמה המשפחתית ולא שר בחדר, תמצאו אותו בים או במגרש כדורגל. לאחרונה עבר פציעה שאילצה אותו לצאת להפסקה מגלישה.
"כשאני לא פצוע, אין סיכוי שלא תמצא אותי בים - חורף, ברקים, גשמים", הוא אומר. "עכשיו עשיתי הפסקה, כי החרב של הגלשן חדרה לי לכף הרגל ופצעה אותי. הייתי מאוד אנרגטי לפני הכניסה למים, ומרוב אטרף נכנסתי בלי למרוח שעווה. עשיתי תנועה לא נכונה, הגל שאב אותי - והגלשן חתך אותי. ניצלתי בנס, כי זה יכול היה להיגמר הרבה יותר מסוכן. פוניתי מייד לבית חולים, ושם תפרו אותי. אני מחכה שהפצע יתאחה, אבל בינתיים החור לא נסגר".
הוא למד בבית הספר היסודי "זיכרון יוסף" בעיר, ובתיכון עירוני ה', במגמת תקשורת. כבר בכיתה ד' אובחן כבעל הפרעות קשב וריכוז. "אפשר להגיד בעדינות שהייתי ילד אנרגטי מאוד", הוא צוחק. "היו לי הפרעות קשב מגיל צעיר מאוד. הייתי יושב בכיתה ונושך את השפתיים כדי להקשיב למורה, מנסה ללמוד ולא מצליח. מספיק שזבוב היה עובר לידי, או שמישהו היה משחק עם העט, הייתי מאבד את הריכוז.
"בעיקר חיפשתי עניינים. סבלתי מפתיל קצר, אבל לא הגעתי למצב של אלימות. היית יכול לגעת לי בנקודה מסוימת, להדליק אותי - והייתי מתפרץ. כל הזמן הייתי בפעילות, היפראקטיבי. גם ההורים שלי ידעו שאני חייב לעשות משהו, ושאין מצב שאשב בבית ולא אעשה כלום. אבל כאמור, לא הייתי אלים. להפך, הייתי חבר של כולם, אבל הייתי עסוק בלעשות כיף וצחוקים, וכדי לא להיות נודניק הייתי מנסה לשלב בזה גם את המורים. באסיפות ההורים אמרו לאמא שלי שאני חמוד, אבל מחפש לעשות שטויות וסוחף אחרי את כל הכיתה".
אפשר לנחש שממוצע הציונים שלך לא הרקיע שחקים.
"הציונים שלי היו נמוכים, אבל זה היה אכפת לי, והייתי נלחם בשיניים כדי להצליח לעבור מבחנים. לא ביקשתי ציון גבוה, ביקשתי רק לעבור. המקצוע היחיד שהייתי בו מאה פלוס־פלוס־פלוס היה ספורט, אבל לשבת לקרוא, וללמוד, ולזכור - לא היה אפשרי מבחינתי. השתדלתי כמה שיכולתי".
טיפול תרופתי ניסית?
"ניסיתי ריטלין, ואחרי הפעם הראשונה שלקחתי כדור התעלפתי בשיעור אנגלית. זאת היתה גם הפעם האחרונה שלקחתי. פה אמא שלי נכנסה לתמונה, כי כשזה מגיע לילדים שלה, היא כמו לביאה. זימנו אותה לשיחה ואמרו לה שיש כדור חלופי, והיא אמרה למורה: 'על גופתי המתה. דניאל לא ייקח כדור, ואתם תמצאו פתרונות אחרים'.
"בשנתיים האחרונות בתיכון נרגעתי וקצת יותר זרמתי. היה לי מורה בשם איציק, שלקח אותי תחת חסותו ועזר לי להתמודד. עם השנים למדתי שכשמתחוללת בי סערה, אני קודם כל שותק, עוצר הכל, מכניס אוויר, נושם ואז ממשיך. אני לא מוציא מילה. מנסה להבין מה קרה ורק אז יכול להגיב. כשראו שאני לא רגוע, לא ניסו לעצור אותי, אלא ללמוד להתנהל בתוך הדבר הזה".
הוא סיים 12 שנות לימוד, בלי להשלים בגרות מלאה ("אני מתחרט על זה היום מאוד, כי לימודים הם דבר חשוב"). בצבא שירת כשק"מיסט במפעל נשק ורכב. "היתה לי מפקדת שחיפשה אותי בפינצטה כדי לשלוח אותי למשפט, ולא נתתי לה", הוא מחייך.
"בסך הכל עליתי לשני משפטים, אבל מעולם לא ריתקו אותי. בשבוע הראשון לטירונות סירבתי פקודה, כי היה טיול ואני רציתי להמשיך לישון. העלו אותי למשפט אצל מפקד הבסיס, וזה נגמר באזהרה. אחרי שנה וחצי הוא שפט אותי שוב, כי לא ניקיתי את המדף של הבמבה".
• • •
בניגוד לרבים ממשתתפי תוכניות הריאליטי, שגדלו והתמקצעו בלהקות עירוניות ובמקהלות בית הספר, ג'מל גילה את הכישרון המוזיקלי שלו בשלב מאוחר, כמעט במקרה. ויש סיכוי לא קטן שבשנים הקרובות הוא יהפוך לזמר בולט בפופ הים־תיכוני. הוא חמוש בקול עם מנעד מרשים, בחן ובכריזמה בלתי נגמרים, ולצד הניהול של אסף אטדגי, מנהלו של עומר אדם, ויחסי הציבור של יחצן־העל עופר מנחם - קשה יהיה לפספס אותו. בימים הקרובים צפוי לצאת סינגל הבכורה שלו, "לא כזה רומנטי".
"כשהתחלתי לנגן ולשיר לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות", הוא מתאר. "אמא שלי אמרה לי שאני נשמע טוב, ואחי הגדול אמר לי שיש בי משהו שלא שמעו עד עכשיו.
"לפני כמה שנים ניסיתי את האודישנים ל'דה וויס', ולא התקבלתי. הבנתי שאני לא ממש יודע לשיר, שאני לא שומר על סולמות לאורך זמן ושאני לא בשל. חשבתי שאמנם אני שר חביב, אבל לא משהו שיכול להתקדם מפה, אז הפסקתי.
"אבל אז התחלתי לשיר עם עצמי. פשוט הייתי סוגר את הדלת ולא מפסיק - וגיליתי שזה עושה לי טוב. התחלתי להקשיב לשירים ולפרק אותם. לשמוע צלילים ולהיכנס לדקויות. הבנתי שאני מגלה שם משהו אחר, ופתאום נפקחו לי העיניים".
לקראת העונה הנוכחית של "דה וויס" (שמשודרת בימי שני ב־21:00) הגיע שוב לאודישן מול השופטים, והפעם היה ברור, כבר מהצליל הראשון, שמדובר בפייבוריט שחמשת המנטורים לא יוכלו להישאר אדישים לקולו.
מהצליל הראשון היה ברור שמדובר בפייבוריט. ג'מל על הבמה ב"דה וויס" // צילום: מיכה לובוטון
"הגעתי לשם בגישה של 'מה שיהיה יהיה', בלי שום ציפייה. אני לא עף על עצמי, אני לא שחצן, אני שונא יהירות ובחלומות הכי ורודים שלי לא חלמתי שכל הכיסאות יסתובבו אלי. כשנכנסתי לאולפן הצילומים ועליתי לבמה, קיבלתי סוג של ביטחון שלא היה לי אף פעם. אין לי הסבר לזה. כשראיתי את המנטורית הראשונה, נסרין קדרי, מסתובבת, עוד יותר נפתחה לי השירה, ופתאום הסתובבו גם שלומי ויובל, דורון מדלי ועברי לידר".
בסוף בחרת בנסרין.
"לפני האודישן אמרתי שמי שיסתובב זו ברכה, אבל אם תהיה לי אופציה, אני אעדיף את נסרין. היה בה משהו שקנה אותי, כי היא באנרגיות ובדרייב שלא רואה אף אחד ממטר. היא לא אחת שמוותרת, וזה מאוד מזכיר לי אותי. אני מרגיש שבחרתי נכון, כי מהר מאוד היתה בינינו הבנה, במבטי עיניים, והעבודה איתה היא וואו. אני צריך מישהי כמוה לעבוד איתה".
אילו תגובות אתה מקבל?
"'הי, זה ג'מל מהטלוויזיה, הי ג'מל, ההוא עם העיניים הירוקות'. בשווארמה אומרים לי, 'מאיפה באת אלינו עכשיו, אנחנו רגילים שאתה מכין לנו שווארמה'".
מי המודל שלך בשירה?
"שמעתי שאומרים שבקול שלי יש נגיעות של עומר אדם, אבל עומר יש רק אחד במדינה, ואין שני לו. בהתחלה הייתי שר קצת כמוהו, אבל עם הזמן התמקצעתי יותר ושיניתי, כי אני לא רוצה להיות העתק־הדבק של אף אחד.
"עצם זה שאומרים לי שאני מזכיר אותו - מחמיא לי, כאמן מתחיל. משווים אותי לאמן הכי מצליח. אבל אני לא עומר, ואני לא רוצה להיות עומר. אני רוצה להיות דניאל ג'מל, ושתהיה לי הנישה שלי".
מה עם השי"ן השורקת שלך?
"היה לי גשר בשיניים, ואחרי שהורידו לי אותו שמו לי קיבוע. מאז יצא לי קצת שי"ן שורקת, אבל זה לא מפריע לי".
אתה עסוק לפעמים בשאלה אם האקסית ההיא צופה בך?
"אני מודה שלא התעכבתי על זה".
היא כתבה לך משהו על ההופעה בטלוויזיה?
"לא, אנחנו לא בקשר. אני יודע שהיה לה בן זוג אחריי, שהיה גולש כמוני, אבל היום אין לי מושג מה איתה".
התאהבת שוב אחרי הפרידה ממנה?
"היה משהו עם התפתחות של רגש, אבל זה נתקע. בוא נגיד שכמו האהבה הראשונה - עדיין לא הרגשתי. אין לי היום חברה, אבל הכל בסדר גמור. אני מאוד אוהב את השקט שלי, אז אני לא מתערבב יותר מדי. בעקבות התוכנית נשים כותבות לי, אבל אני מתמקד היום במוזיקה".
לשווארמה אתה ממשיך להגיע?
"אני מגיע פעמיים־שלוש בשבוע, ואם אבא שלי צריך אותי, אני מגיע יותר. אבל הוא גם יודע שהדלת שנפתחה לי היא הדבר שאני חולם עליו, והוא תומך בי".
הוא מוכן ליום שבו תהיה כוכב ולא תגיע בכלל?
"ברור. שנינו יודעים שמוזיקה היא לא תחום שקל להתפרנס בו, אבל אני בכל זאת חושב שאני צריך להתמקד, ואבא שלי נתן לי את ברכתו".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו