קשה להתייחס ללהקת הפה והטלפיים כאל להקה רגילה, אולי כי כמעט שום דבר בה לא רגיל. היא פועלת 30 שנה אבל ברוב המוחץ של הזמן היא בתרדמת. היא משחררת עכשיו אלבום שישי, אבל הוא חלק מקוד פעולה שנוסח כבר בתחילת דרכה ולא תוצאה של הצטברות חומרים או עבודה יצירתית ספונטנית. היא לא מופיעה ומשעינה את העיבודים שלה על אורגניות casio כהחלטה אסתטית הצהרתית. רק חבר אחד בה הוא מוזיקאי במשרה מלאה (רם אוריון). השניים האחרים הם אסף גברון, סופר, ואהד פישוף, אמן פרפורמנס.
כל זה מייצר צורה, אבל משאיר מרווח פוטנציאל אינסופי לתוכן. כלומר, לתוך מערכת החוקים הנוקשה יחסית (לכאורה. להערכתי קל יותר לגשת לפרויקט כזה כשהקווים המנחים ברורים מראש) הם מצליחים למזוג גם הפעם תוכן רלוונטי, הומוריסטי, ביקורתי ובאותו הזמן מחופף לחלוטין.
למשל "תנכ"ת", שלוקח את המאזין לאורכם של 26 פסוקים מפרק ל"ג של ספר במדבר, רק כדי להגיע לפאנץ' מילולי שבחלקו הגדול הוא קריצה למעריצים הוותיקים ויודעי הקוד. חוסר העניין המוחלט של ההרכב בהצלחה מסחרית או בניסיון לקלוע לטעם רחב מאפשר להם לחרע לחלוטין את "עם אחד" (אולי כריאקציה מופרעת ל"שבט אחים ואחיות"), להתעמר באינטליגנטיות ב־"Every Breath You Take" של פוליס, להפוך טקסט של זוכה פרס פוליצר, מייקל שייבון, לשיר פופ מתקתק וביזארי, ולעבד יומן מלחמה לתוך הזיה סוריאליסטית.
קשה להתייחס ללהקת הפה והטלפיים כאל להקה רגילה, כי היא פשוט לא כזו. היא מצליחה להיות בעת ובעונה אחת רצינית לחלוטין ומחויבת למקסימום, ומצד שני בעלת כמות הומור עצמי שיכול להספיק לחצי סצנה. אבל כל אלה הן רק סיבות מעולות לחפש את החומרים שלה ברשת, ולגלות איך פופ מצליח לתת פרשנות אלטרנטיבית מרתקת למציאות שלנו.
"קו המשווה", הפה והטלפיים
2010-2019 | מסכמים עשור:
• תוכניות הטלוויזיה המביכות של העשור
• אלבומי העשור של כתבי "ישראל היום"
• עידן הבינג': הסדרות הגדולות של העשור
• סיפורי האהבה הגדולים של העשור
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו