אומרים שדווקא אמנות שנעשית מהמקום הסובייקטיבי ביותר, יכולה להפוך לאוניברסלית. כשאמנית יוצרת או אמן יוצר מתמודדים עם הדילמות, המבוכות, הפחדים, הקשיים, השאלות והכעסים האינדיבידואליים שלהם, ומצליחים לזקק מהם אמירה אישית - רבים יוכלו להזדהות איתה.
אבל באלבומו החמישי "באתי לחלום", מנסה נתן גושן לעשות את הפעולה ההפוכה - הוא כותב אוסף של דילמות וחוויות מופשטות ונטולות שייכות. יש תיאור של קושי, הדילמות צפות והחידלון מורגש, אבל הם לא משויכים לאיש. לפרקים המילים נשמעות כמו הלחמה גסה של שברי משפטים שלוקטו בשיחות רחוב ("אבל לא באתי לשחק, אני רוצה הכל עכשיו, אני לא יכול להתאפק, אולי כי זה מרגיש שהשעון שלי דופק"). עוד שיר מנוגן, עוד דילמה פלקטית מוצגת בלי הקשר קונקרטי; גם בתום ההאזנה לאלבום, המאזינים לא מכירים טוב יותר את גושן, ולא נרקמת ביניהם אינטימיות או הזדהות אמיתית.
כמו בתמונת אילוסטרציה גנרית, השחקנים כאן מגלמים רק תפקיד, וחלקם מתרשלים אפילו בו. הלחנים כמו הולבשו על המילים, גם אם הקשר ביניהם רופף או לא קיים. ההפקה הנוצצת מדגישה את חלביותם של הרגשות העצבוביים, והמרחק בין גושן למאזינים נשמר כמו מצווה חמורה שחובה להקפיד בה.
ואולי כל המילים האלו הן קנטרנות של מי שאינו מבין את הלך הרוח ביצירה. אולי במצב שבו כולם לובשים את אותם הבגדים, מבלים באותם מקומות, רוקדים לאותם השירים ובוכים מאותן חדשות, גם הרגשות הפכו לקולקטיביים. אולי מה שהתחיל כניסיון לא לעצבן אף אחד, ולכתוב את הקונצנזוס הרחב ביותר - הפך למפלצת מוחקת פנים, שלשה את כולנו לעיסה אחידה של מחשבות משומשות, פחדים בנאליים ודאגות בורגניות מפלסטיק, מהסוג שלא עושה קמטים.
• אוהד שרגאי: "הכל מוטה בטלוויזיה"
• בריטניה: מנחת הריאליטי התאבדה
• מתה כוכבת "סקס והעיר הגדולה"
• נישואי הסלבס הקצרים בהיסטוריה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו