בתוך סערת הקורונה, ואפילו בלי לחישה של תותח, נראה שהמוזות נכנסו לבידוד. מעט מאוד שירים חדשים משוחררים בימים האלה, ועל אלבומים מלאים כמעט אין על מה לדבר. דווקא בתזמון הזה משחרר איתי לוי EP חדש (מיני אלבום) ובו שבעה שירים. הוא מסביר שהמהלך נועד לחזק את אחדות העם. את הניתוח האסטרטגי שיקבע אם שחרור אלבום באקלים הזה הוא הברקה או נפיחה ברוח, נניח לרגע בצד.
הפורמט הזה שנקרא EP חי ומצליח בחו"ל כבר שנים, אבל בישראל נחשב לתופעה שולית. "הולכת יחפה" הוא מכתב המלצה מעולה לפורמט, ואפילו קריאה לבחור בו יותר. פחות פילרים, יותר קילרים, גם ככה אף אחד לא באמת קונה אלבומים. לא כל השירים פה הם פוטנציאל ללהיט שיחרוך את גלי האתר (על אולמות אירועים אין מה לדבר בקרוב), אבל אין כאן שירים בינוניים ומטה שנועדו למלא מכסה ולגרום לקהל לחשוב שהוא מקבל יותר שיר לשקל. בחירה מצוינת.
הקול של לוי הוא הכוכב הבלתי מעורער של ה-EP הזה. הוא לוחץ אוטומטית על מקום סנטימנטלי, וההגשה שלו אותנטית ולא עשויה או סינתטית.
ב"חסרה לי בנוף" הוא בונה באיפוק מרשים מומנטום לקראת קרשנדו ענק שמגיע בסיום, ב"שורטת" אפשר לשמוע את החיוך והברק בעיניים שלו, ב"המחשבות הורגות אותי" פתאום אפשר למצוא סדקים קטנים וחינניים בקול היציב שלו. הוא לא ורסטילי במיוחד, אבל את המנעד האופטימלי שלו הוא מנצל כמעט עד תום.
מה שחסר לי, וזה לא רק אצל לוי, הוא מה שקורה לו בחיים חוץ ממה שבינו לבינה. כל שבעת השירים הם ורסיות כאלה ואחרות על מערכות יחסים הטרו-נורמטיביות, כאילו אין שום דבר אחר בעולם. פופ יכול וצריך להיות הרבה יותר מזה, החיים הם הרבה יותר מזה.
"הולכת יחפה", איתי לוי
• "מנותקת מהמציאות": הרשת נגד גל גדות
• ליאור שליין שילם מכספו את משכורות העובדים
• כך הפך YNWA להמנון הקורונה בעולם
• האם דיסני חזו את משבר הקורונה?
• שירי מימון הפרה את כללי הסגר והותקפה