על עטיפת "The Ballad Of Darren", אלבומה החדש והתשיעי של בלר, אפשר לראות את הבריכה הציבורית העתיקה של גורק, עיר במערב סקוטלנד. היא ממוקמת במרכז מגרש אדיר ובתוכה שוחה אדם אחד, על רקע נוף הררי. אבל על הפסטורליה מאיימים שמיים אפורים ומבשרי רעות.
אפשר להסתכל על כך כדוגמה לסכנה מתקרבת, מי מנוחות שעתידים לפגוש מים אכזריים. אפשר גם להסתכל על כך כמטאפורה להמשך קיום חיים בוגרים כשברקע מטרד או שיבוש, שמירה על קור רוח והכלה של אסון, בין שהאסון הוא משהו חיצוני ובין שהוא אנחנו עצמנו. "כולנו נושאים טראומה", שר דיימון אלברן ב"Barbaric", שיר יפהפה עם פזמון קליט, שמתייחס לשיברון לב באופן ישיר וכואב. זו עטיפת תקליט יפה, מהסוג שהיו עושים פעם, והיא מתקשרת עם שירים רבים באלבום הזה, שנשמע קצת כמו החומרים המאוחרים בגלגול הראשון של בלר.
גם "The Narcissist", הסינגל הראשון מהאלבום, עוסק בניסיון לחיות חיים נורמליים ולהתגבר על פגמים אישיותיים. "הסתכלתי במראה, כל כך הרבה אנשים עומדים שם", שר הסולן בקול העדין ובהגשה הייחודיים לו. "אם את רואה חשיכה, הפני מבט", הוא אומר ברגע אחר, ובאותו שיר גם יורה שורה טרגית ביופייה כמו "את היית הליצן העצוב. אני הייתי החדר החשוך". ב"Goodbye Albert" יש גיטרה מייללת, את "Russian Strings" מוביל פסנתר, שמלווה את אלברן בייסורי געגועים. זה לא אלבום סוער כמו שהוא אלבום בוגר. וזה הגיוני, בהתחשב בכך שכתבה אותו חבורת גברים בשנות ה־50 לחייהם, שלמים עם העבר שלהם ומקבלים את היומיום.
"זה אלבום שמייצג את הדור שלנו", אמר עליו דיימון. "עם מספיק מהעולם המודרני כדי לגרום לו לתקשר גם עם צעירים יותר". האלבום נחתם עם "The Heights", עוד קטע נהדר עם פזמון המנוני וכאב קיומי ששורה מעליו. אף אחד לא יודע לכתוב מלנכוליית פופ כמו בלר. וכמה טוב שהיא שוב כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו