בשיר "Everything Will Flow", בלדה קצבית ויפהפייה מהשלבים המאוחרים בקריירה (הטרום-קאמבקית) של סווייד, שר ההרכב הבריטי אודות נחמה. באופן כמעט נדיר בהשוואה ליתר הטקסטים שלה, שאוהבים להתפלש בחומרים הפחות יפים של החיים ומתקיימים על הסקאלה שבין ניצחונות מרהיבים (או מדומים) להתרסקויות מפוארות, בשיר הזה מעניקה הלהקה את התחושה המנחמת שכל דבר, אבל באמת כל דבר, הוא בר חלוף.
הטוב והרע אינם דבר פרט לרגע בזמן, והסוד כדי לא להיאחז באחד לשווא או להיתקע בשני ללא היכולת לצאת ממנו הוא ההבנה שבסוף שניהם מתנקזים לנהר שלם של רגעים, זמנים ותקופות, ושליקום יש נטייה לאזן את עצמו. גם אם לפעמים הוא אוהב להתעכב על מצב קיצון. זו מנטרה חשובה לציין עבור אלה מאיתנו שמוצאים את עצמם שבויים ברגעי משבר, אבל גם עבור מי שמתקשים להתנתק מרגעי האופוריה ולחזור לקרקע המציאות. והיו לא מעט רגעיים כאלה אמש (חמישי) בהופעה של סווייד בתל אביב.
ברט אנדרסון וחבריו פוקדים את ישראל באופן כמעט קבוע מאז שנות ה-90', וגם מאז שחזרו לפעילות בשנת 2010 הם הקפידו לבקר כאן - זו הפעם השלישית - גם מתוך ידיעה שיש להם בארץ בסיס מעריצים חזק ונאמן. לא ברור איפה רובו היה אתמול, כי היכל "מנורה מבטחים" בהחלט לא היה גדוש חובבי בריטפופ נלהבים. לא שזה גרע דבר מהפרפורמנס של אנדרסון, פרונטמן מגה כריזמתי ושמור היטב, שגם בגיל 55 נותן את התחושה שהשנה עדיין 1999 ושאין כל סיבה שאדם בגילו לא ישיר, ירקוד, יקפוץ, ירוץ אל תוך היציעים ויעניק למעריציו את כל כולו (תוך התחככות בזוהר וזיעה). גודל הקהל לא שינה דבר בהופעה של סווייד, שניגנה כאילו היא מופיעה מול אצטדיון וומבלי מלא. ברגעים מסוימים זה אפילו שיחק לטובתה, כשביצועים רגועים לשירים כמו "Wild Ones"ו-"She’s In Fashion" קיבלו משנה אינטימיות, כזה שלרוב נוצר בהופעה בהיכלים קטנים.
אבל הרגעים הרגועים היוו אנומליה בתוך חומת סאונד של גיטרות ודיסטורשן, של הרכב שעונה להגדרה הרחבה "בריטפופ" מטעמי זמן פריצה לתודעה ומקום, אך הוא למעשה הרכב רוק במובן החובט ביותר שאפשר. עם כל העדינות שמיוחסת לעתים לסווייד ולסגנון המחויט של חבריה, בהופעות היא חיה רעה שתוציא את הבאים להופעותיה הלומי צלילים ורעש (וכשהיא משלבת זאת בסאונד הדי מחריד שהיה אתמול בהיכל, זה לאו דווקא דבר טוב).
למעשה, היא מפצירה במעריציה "לכבות את המוח ולצרוח", כשם השיר החדש שפותח את ההופעה ברוב ווליום וטירוף, שמכתיב את הלך הרוח של (רוב) הערב שיבוא אחריו. זהו גם אחד השירים החדשים הבודדים בסט-ליסט ההופעה הזו, שמורכב ברובו מלהיטי ענק וקלאסיקות (וטוב שכך, כי קהל לנצח יגיב פחות לחומרים חדשים).
במובן זה סווייד בנתה לעצמה הופעה חכמה. בניגוד לסטנדרט היום בשוק, שמעלה את מעמד הבמה על נס והופך אותה לקרקס רב-מסכים, פירוטכניקה, תאורה ויתר תוספות, המופע של ההרכב הלונדוני הוותיק הוא כמעט בוטיקי. רצף שירים מוכרים לרוב, מבוצעים בסדר נכון, נטולי הסחות דעת או גימיקים. את היעדר העיטורים הוויזואלים מפצה החבורה הזו באמצעות ביצועים עוצמתיים לשירים אהובים כמו "She", "Animal Nitrate", "Filmstar", "Trash" וכמובן "The Beautiful Ones", שחותם את הערב ומסמן לבאי ההופעה לצאת אל רחובות תל אביב הקיציים, מלווי טינטון באוזן ואותה תחושת אופוריה (קסומה אך שוב – זמנית), שסט מדויק ונוסטלגי של שירים יכול להעניק לאלה שבאים - כפי שאומר זאת אנדרסון בעצמו בערב - "לשיר ביחד, כפי שהיו עושים לפני עשרות אלפי שנים מסביב למדורה".
רגע לפני השיר האחרון הם מתנצלים על כך שהם צריכים לעזוב. "אנחנו כבר זקנים" אומר ברט אנדרסון, אף שלא ניתן היה לנחש זאת מהאופן שבו הוא וחבריו הרקידו, הצרידו וניערו קהל במשך כמעט שעתיים. ב-"So Young", עוד שיר מוכר שלהם מלפני 30 שנה שבוצע אתמול, הוא שר – ספק בעידוד ספק בציניות - על אודות הצורך ברדיפה אחר ריגושים וניצחונות. "We’re so Young We’re so Gone, Let’s chase the dragon" הוא שר אז, ב-93', כמעט בהתרסה, רפרנסים לסמים ולסכנות.
אבל בסוף השיר מגיע פיכחון. "Lets chase the dragon" הם שרים כמו ביתר הפזמונים, ומוסיפים "From Our Home". כמו מזכירים לכולם שנעורים וחוסן הם דבר חולף, אבל שקט בראש ובנפש הוא חשוב הרבה יותר ממכת חשמל זמנית של סרוטונין. כן, אפשר לחזור אליהם ברגעים מסוימים, ממש כפי שסוויד עושים בכל הופעה שלהם, גם אחרי שלושה עשורים. כל עוד זוכרים שמדובר ברגעים. הסוד לצלוח אותם, והוא נכון גם לתקופות שפל וגם לרגעי שיא, הוא לזכור שהם חולפים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו