"כשמשעמם לי נורא ואין לי עם מי לשחק, אני יוצא החוצה לריב עם גיורא, הילד של השכן". כך פותח יהונתן גפן את "ריבים קטנים", הידוע בכינויו "אתמול רבתי עם גיורא".
הדובר מתאר כיצד בהיעדר מישהו לשחק איתו הוא מוצא מישהו לריב איתו. המריבה הזאת, "הקטנה", היא דרך מעולה להעביר אחר צהריים יצירתי שמאוורר את סוגיות הליבה בחייו של ילד - ואולי גם בחייו של מבוגר.
זה מתחיל בבנאליות של ילדים - אבא של מי יותר גבוה; ממשיך בסוגיות מאתגרות יותר - אם יש אנשים על הירח; ומתקדם לסוגיות שעד היום אנשים הולכים עליהן מכות עם השכנים שהם פוגשים בדשא אחר הצהריים, או מזמינים לזירת איגרוף: "הוא אמר שאלוהים בשמיים, ואני אמרתי - זה ענן".
אחרי הפסגה התיאולוגית הזאת בין שני הילדים, רמת המריבה חוזרת לרדודים: "תפסתי נחש קטן, והוא אמר - זאת לטאה", והדובר מסיים את השיר בכך שהוא וגיורא רבו אתמול חצי שעה, על הדשא לבד.
אבל כשקוראים את הדשא, ברור שהם לא היו לבד. אולי הבדידות מאנשים שחושבים כמותם הביאה אותם להתווכח על הדשא, לשמוע שיש אנשים שחושבים אחרת מהם, אבל התמונה שיש בראש היא של שני שכנים שהמציאות הגיאוגרפית מכריחה אותם להיות ביחד, ושבזכות השכנות לא משעמם להם והם בעצם אף פעם לא לבד. ומה יותר גרוע מבדידות?
בשירו הנפלא "ארץ מולדת", שהלחין רמי קלינשטיין ושביצעה ריטה, גפן מתפייט על ארץ ישראל במקוריות מפתיעה: "היה היה ילד קטן / אמרו לו ישנה ארץ / חלום של כל אדם / עם עץ בננות בכל גן / תפוזים מכל ברז / וכולם שם אחים / כולם ארץ מולדת". אפשר לשמוע את הציניות, אבל קודם גפן מוודא שהקוראים והמאזינים יודעים שהילד מהשיר השתוקק למולדת הזאת, למקום שבו אף פעם לא נמצאים לבד: "ולילה ויום הוא רק רצה לשמוע / ארץ חלום שאין כמוה / ארץ מולדת".
בבית האחרון, גפן מנפץ את האשליה: "אם ואב לקחו ילד / אל הארץ הקסומה / לבית הספר הוא צעד / למד שפה אחרת / ולאן שהלך הוא שמע / 'ילד לך הביתה'". עצוב.
הביתה
עצוב?
בתוכנית "שיחת נפש" עם פרופ' יורם יובל, גפן אמר בשבתו על ספת המטופל שהוא תמיד רוצה לחזור הביתה. שהוא כל החיים מתגעגע "הביתה".
בשיר "ארץ מולדת" זה באמת עצוב, כי הכינו את הילד מראש שכולם - בישראל, כנראה, ארצם של התפוזים - יהיו אחים. האחים צעקו לעולה החדש "ילד לך הביתה", ולא בקטע טוב. המשורר כואב את צער ההגירה של הילד שמרגיש לבד, כי ישראל לא מצליחה להיות הבית שלו. כי אחיו לא מתייחסים אליו כראוי.
למרות נימות הייאוש שהתגנבו לרבות מיצירותיו, בתוכנית של יובל גפן מתאר את ישראל כביתו, מתאר ערוגות צנונית וטיול עם הנכדים בשמש של העמק כפסגת האושר של חייו. ארץ מולדת על אמת.
ישראל היא מקום שבו שכנים רבים על אלוהים, על אסטרונאוטים, על אבא. לפעמים עושים את זה סתם כי אין שום ערך זמין להילחם עליו או משחק מעניין יותר להתעסק בו, אבל מדמיינים את אותו הדשא כשאומרים "הביתה", כדי לא להיות לבד. בישראל של היום, כשהאיום המוזר "שתי מדינות לשני עמים", שהיה מוזר עוד בגרסת "להיפרד מהפלשתינים לשלום", מסמן שביל חדש של פרידה בין חילונים לדתיים ולמעשה התפצלות לשלוש מדינות, אם אני מבינה נכון (שמישהו יצייר את העוגה על הלוח ויסביר לי איך זה עובד) - המריבה מהשיר עם גיורא נשמעת פריבילגית. לגור ליד אנשים שאינם כמוך, ולהכיר. כשאוהבים - רבים. וכשלא נפגשים - אף אחד מהמצבים לא מתקיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו