זו היתה השנה שהיתה

פריצת השנה 

סטטיק ובן אל תבורי

המלכים הבלתי מעורערים של היו־טיוב בישראל, הצמד הלוהט ביותר ברחבות הריקודים המקומיות, השמות הכי מבוקשים בקרב הקהל הצעיר והסאונד הנכון ביותר של הרגע: סטטיק ובן אל תבורי. מגובה במפיק המוסיקלי האולטרה מוכשר ג'ורדי, שיחרר הצמד ארבעה שירים שהפכו כולם ללהיטי על. הם פיצחו משהו פשוט ובסיסי מאוד בנוסחת הקסם של "בסים וסלסולים" ותפסו השנה את מרכז הבמה.

התקווה של הפופ. עדן בן זקן 

זמרת השנה

עדן בן זקן

היא כבר לא סינדרלה מהפריפריה, כבר לא זוכת ריאליטי ובטח כבר לא שטיק של אלבום אחד. עדן בן זקן, התקווה הנשית הגדולה של הפופ הישראלי, היא הזוכה בקטגוריה המצומצמת מדי הזו, בעיקר משום שיש לה כמעט את כל הרכיבים שמהם עשויה כוכבת פופ. היא צעירה ויפה, ההגשה שלה תוססת וקלילה, השירים שנבחרים לה הולמים מאוד את מידותיה והקול שלה הוא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. היא נהדרת בלהיטי רחבה (כמו הדואט "כל העיר שלנו" שהיא מבצעת עם פאר טסי), אבל כובשת ומשכנעת לחלוטין כשהיא שרה לחנים בגוון טורקי ומצליחה לרגש באמת.

מנומק ויציב. דודו טסה  //  צילום: דודי חסון

זמר השנה

דודו טסה

דווקא בקטגוריה הזו, שבאופן מסורתי מייצרת הכרעות קשות מאוד, היה קל מאוד השנה. כוכבי ענק כמו אייל גולן, שלום חנוך ועידן רייכל לא התעלו באמת, או שאולי הועמדו בצילו של מתמודד מפתיע יחסית. בלי קול גדול ועוצמתי אבל עם הגשה שמחפה על כל החסרונות הטכניים, דודו טסה קוטף השנה את התואר הנחשק. הוא עושה את זה בזכות התכווננות מדויקת מאוד, בזכות מבט מעמיק אל תוכו ובזכות אומץ יצירתי גדול. מספיק להקשיב לשיר הנושא המעולה של האלבום "הגולה" (ראו קטגוריית "אלבום השנה") כדי לזהות זמר שנמצא במקום הנכון ביותר עבורו, כזה שמסיר באומץ מסיכות וכיסויים מיותרים, ומביא את עצמו לקהל.

שליחים. טיפקס  //  צילום: יואב איתיאל

להקת השנה

טיפקס

מבחינתי, לא היה שום ספק באשר לזהות הזוכים בקטגוריה הזו: טיפקס. העשור שעבר מאז אלבומה הקודם, וגם הפירוק והחזרה לפעילות של הלהקה, לא פגעו בתנופת היצירה של אוז כהוא זה, ו"עבודת כפיים", האלבום החדש והעשירי במספר של טיפקס, הוא הראשון שלה שמגיע לתוך אקלים מתאים. התעוררות השיח המזרחי לא מאפשרת להתייחס לאלבום כאל קוריוז, אלא טוענת את השירים והמילים של אוז במשמעות גדולה יותר, ומחדדת את אלמנט המחאה והביקורת שתמיד היה בשירים שלו. בכישרון גדול, ובערמומיות גדולה לא פחות, קובי אוז מצליח להשתמש בלהיטי פופ כשליחים של מסר נוקב ורציני, ומציף אותו עוד קצת על פני השטח.

אלבום השנה

הגולה / דודו טסה

המסע היצירתי שעושה דודו טסה מייצר בכל אלבום שלו פרק חדש ונפלא. באלבום "הגולה" הוא משכלל לשיא את היכולת שלו לקחת מכלול השפעות ותפיסות, להתיך אותן לתוך סד מוסיקלי ברור ומגובש, וליצוק מתוכו אמירה מוסיקלית מסקרנת ובוגרת. האלבום מהדהד את עבודתו המוסיקלית בשנים האחרונות ומחדד את החותמת היצירתית שהטביע על המוסיקה הישראלית. נופי ההפקה שהוא מייצר עם שותפו ניר מימון נעשו עמוקים יותר והולמים מאוד את ההתפתחות הלירית של הטקסטים שהוא מבצע. מסע הגילויים שלו מיתרגם נהדר אל השירים שלו, והקו שבו הוא מוליך את המאזין בשנים האחרונות הוא קו מנומק ויציב, כזה שנעשה רחב ומרהיב יותר בכל צעד.

אירוע בלתי נשכח. חברי להקת תמוז  //  ​צילום: אורית פניני

הופעת השנה

להקת תמוז: האיחוד 

40 שנה אחרי שהוקמו, חזרו חברי להקת תמוז להופעה גדולה אחת בפני קהל וקטפו את תואר הופעת השנה באופן משכנע ומוחץ. לא מוגזם לומר שמעולם החמישייה הזו לא נשמעה טוב יותר או מהודק יותר, וחדוות הבמה שלה היתה ברורה ונוכחת כל כך. ייתכן מאוד שהיחסים האישיים ביניהם עדיין טעונים, אבל השנה הם הצליחו לנתב את המטען הזה למקום חיובי וסוחף. המרחקים היצירתיים בין הסולנים - שלום חנוך ואריאל זילבר - אמנם גדולים ובולטים היום מאי פעם, אבל דווקא הם הפכו את האירוע לבלתי נשכח. הוויית הרוק של חנוך מול קלילות הפופ של זילבר מעולם לא נשמעו הרמוניות יותר.

אסי כהן בדמותו של דדי דדון

שיר השנה

מתוקה מהחיים / דדי דדון

הוא לא זמר אלא דמות קומית, אבל הוא שהביא השנה את הייצוג המוסיקלי המושלם של החיים כאן. "מתוקה מהחיים" של דדי דדון, שנולד במסגרת התוכנית "ארץ נהדרת", הוא תמונת מצב מושלמת של הפופ הישראלי, של המוסיקה הישראלית, של המוסיקאי הישראלי ושל המצב הישראלי. חבורת היוצרים המוכשרת שאחראית לשיר אולי ניסתה לייצר דאחקה מוקפדת, אבל מעבר לסאטירה המושחזת ולביקורת הנוקבת אפשר למצוא שיקוף נהדר של ישראל בשנת תשע"ו. וכמובן - שיר מידבק וקליפ הורס.

מסע יצירתי. גלעד כהנא  //  צילום: רונן ללנה

יציאת השנה

אפריקה שלי / גלעד כהנא

"אפריקה שלי" של גלעד כהנא כנראה לא ייזכר כאחד מהאלבומים הגדולים של השנה החולפת, וחבל. יש בו קסם שנדמה בהתחלה כאינפנטילי לחלוטין, אבל מתגלה מהאזנה להאזנה כמסע מחקר יצירתי, משוחרר רסן ונטול גבולות. החומרים שמהם עשויים שירים, קונוונציות העבודה, הכוונה האמנותית וכל הרכיבים המוכרים האחרים עוברים דקונסטרוקציה ומורכבים מחדש כפאזל כאוטי ונפלא. כהנא, שחרד מהתנוונות וצמא לשינוי תמידי, מנסה להרחיב מעט את הגבולות המוכרים של הקונספט ולהביא למאזינים שלו משהו חדש ולא מוכר. ברוב המוחץ של האלבום הוא מצליח, ובענק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו