בוא ניסע לדרום החם
המלצה על אינדינגב? באיזו שנה אנחנו לעזאזל, 2011? ברצינות, יש מישהו שעדיין לא מודע לכוחו של פסטיבל המוזיקה הזה, שהחל לפני עשור וחצי כתגובת נגד (צנועה למדי) של סצנת השוליים לפסטיבלים היותר מיינסטרימיים, והפך לאחת מתחנות התרבות החשובות במסלול של כל חובב מוזיקה שמכבד את עצמו? סביר להניח שלא, כי האירוע המדברי ממשיך להוות מסורת סוכות שגם עכשיו, כשמדובר בפסטיבל ותיק ומבוסס ובאופרציה שעובדת נכון ויעיל כבר כל כך הרבה שנים, ממשיך לסקרן ולהתחדש.
עם השנים, הקהל של הפסטיבל השתנה מעט (או שאולי זה כותב שורות אלה שהזדקן – זו אפשרות ריאלית לחלוטין) כפי שקורה למוסדות תרבותיים כאשר הם גדלים והופכים מוכרים יותר ויותר, וזה לא בהכרח דבר רע. מי שזוכר לאינדינגב את שנותיו הראשונות כאירוע שמושך אליו בעיקר אמנים מסצנת האינדי, יתפלא לדעת שעם הזמן והניסיון הלכו מארגניו והוסיפו לליינאפ שמות מוכרים והפתעות כמו ברי סחרוף ורמי פורטיס, או אמנים זרים שמוסיפים ארומה בינלאומית לתבשיל המקומי.
אז מי יהיה שם השנה? ובכן, ההרכב האמריקני אפגן וויגז (שהמלצנו עליו כאן במדור הקודם) יופיע השנה בפסטיבל, ומסקרן לחשוב על האופן שבו גרג דולי וחבריו יקבלו את הלוקיישן הלא שגרתי, עבור שלא יספיק לראות אותם קודם לכן בתל אביב. עוד יופיעו הילה רוח, תמר אפק, יהוא ירון, רבע לאפריקה, פול טראנק, ישי קיצ'לס, יובל מנדלסון והמסע לפולין, הזאבות, שאזאמאט, לוסיל קרו, צליל דנין ועוד המון שמות של טובים, יפים ומוכשרים שהאייטם קצר מלהכיל והרדיו לא תמיד נוטה לפרגן להם. שמות מיינסטרימיים יותר (וזו לא מילה גסה) שיפקדו את רשימת המופיעים השנה כוללים את אביתר בנאי, שלומי שבן, נגה ארז, טדי נגוסה וקרולינה. בקיצור, חגיגה. או – תופעה שממשיכה להדהים גם 15 שנה לאחר שנולדה.
פיק יור פויזן
אותו אינדינגב הולך לכלול השנה גם את האיחוד של טרי פויזן, מהרכבי האלקטרו-פופ האהובים ביותר שהיו פה בעשור הקודם, ואשר השיב נשמתו לבורא מוקדם מדי, אחרי סיבובי הופעות אינטנסיביים בחו"ל. עד שאוהד עזרתי, בעלי חברת ההפקה Zuzz שהביאה לישראל שמות כמו ריילי ווקר וסיגרטס אפטר סקס, החליט לנסות לאחד את ההרכב. מה אתם יודעים, זה עבד לו.
חברות (וחבר) ההרכב עוד זוכרות את התיוג שלהן כעוף מוזר וצבעוני מאוד בתעשייה המקומית, בתקופה שבה פופ נחשב מילה גסה והפגנה של חוש סטיילינג ומחשבה אסתטית היו בגדר ביג נו נו בחוגים מסוימים.
וחבל, כי בערב אחד במאי 2009, הן הצליחו לגנוב את ההצגה אפילו מהרכב ותיק וגדול יותר כמו דפש מוד, אותו חיממו בהופעה הראשונה והפחות מוצלחת שהעניק בארץ באותה שנה, אבל לפחות מופע הפתיחה באותו הערב סיפק את הסחורה.
כעת הגיע הזמן לקאמבק, עם סינגל חדש (אבל שיר מפעם, כן?) בשם "Ready to Rule", וגם כוונות –אם לא לנסות לכבוש את העולם, אז לפחות להוציא אלבום של שירים שלא יצאו אז, בשנות התמימות של העשור הקודם. כיף.
כן כן כן
ועוד קאמבק של הרכב דו-מגדרי אך מובל נשים (או אישה, ליתר דיוק) הוא זה של ה-יה יה יה'ז. הרכב הגיטרות הניו יורקי שהכיר לנו את קארן או בתור הבחורה המגניבה ביותר בעולם לפני שני עשורים, השתנה מהותית – לפחות במונחי סאונד של אלבומי האולפן האחרונים שלו. ואז הגיע "Mosquito" מ-2013, וסימן תקופה של קיפאון של הלהקה למשך כמעט עשור. עכשיו הם חוזרים, או ליתר דיוק כבר חזרו, עם "Cool It Down", אלבום שזוכה לשבחים מכל עבר ודי בצדק, יש לציין.
זה בסך הכל האלבום החמישי של החבורה פורצת הדרך הזו, אבל איזה אלבום. באמת, אם בחרתם להתקמבק, אז זו הדרך לעשות זאת. שם האלבום לקוח משיר של הוולווט אנדרגראונד, סינגל הבכורה שקדם לו "Spitting Off The Edge Of The World" עוסק במשבר האקלים, וממש כמו שמות אחרים ברשימה הזו – די מדהים לגלות כמה סנסציות שפרצו בעשור הראשון של שנות ה-2000 עדיין יכולות להיות בועטות ורלוונטיות כיום, גם אחרי תקופת קיפאון ארוכה.
חודש קשוח עבר על כוחותינו
עבור הרווקים שבינינו, חודש החגים שמסתיים לו כעת יכול להיות חתיכת תקופה מאתגרת נפשית. השנה היא הורגשה ביתר שאת, כשכמעט כל ערב חג וחג חברו באופן מדויק לסופ"ש, ויחד יצרו חגי תשרי טיימליין אבסטרקטי אינסופי, בו לימות השבוע אין עוד משמעות וחופש (בהנחה שעשיתם אותו בארץ).
זו נקודת קישור כפויה משהו, אבל לא לחלוטין מנותקת מהסינגל החדש של קרלי ריי ג'פסן ורופוס וויינרייט, "The Loneliest Time", שיצא לאחרונה. אם הייתם אומרים לי ב-2012, כשהיא הוציאה את הלהיט המגה-מנג'ס "Call Me Maybe" שיבוא יום ואמליץ על הזמרת שמאחוריו, סביר להניח שהייתי צוחק לכם בפרצוף – או בוכה, שזו גם אופציה ריאלית למדי.
אבל משהו בריי ג'פסן ריכך גם את גדולי מתנגדיה כבר ב-"I Really Like You" שיצא ב-2015, מלווה בקליפ סופר חמוד בכיכובו של טום הנקס. עכשיו כשהיא כבר לא סנסציית פופ צעירה, היא עומדת להוציא אלבום חדש ששיר הנושא שלו – נו, כבר הבנתם, כולל את רופוס ווינרייט, אהבה ישנה של לא מעט אנשים. והתוצאה ? ממש חמודה, פופית ומתקתקה משהו, כי בכל זאת מדובר בשני אמנים סכריניים למדי, אבל הקולות של השניים משתלבים היטב ומחמיאים זה לזה, ולכל העסק מתחבר גם קליפ צבעוני ושובה לב. לפעמים זה כל מה שצריך כדי להעביר את התקופה הזו בקצת פחות סבל.
למתקשים במיוחד
אגב קשיים, תסכול, בדידות ועצב – ליאם גלאגר הוציא שיר עידוד. כן, נו. פרט להיותו של גלאגר זמר אדיר ומרואיין זהב עבור כל מי שאי פעם זכה לדבר איתו ולכתוב את השטויות הנפלאות שיוצאות לו מהפה, הוא גם נשמה טובה כשהוא רוצה (או לפחות ככה טוענים), שיכולה לשבת עם זרים מוחלטים בבר האהוב עליה ולפטפט איתם במשך שעות, וגם תישאר לקשקש קצת עם טינאייג'רים שיתפסו אותו ברחוב, לתמונה עם זמר שההורים שלהם כנראה יצרו אותם לצליליו.
לאחרונה הוא הוציא את "Too Good For Giving Up", שיר מאוד אואזיסי (אוקיי, ביטלסי), כמיטב המסורת של המוזיקאי הבריטי. וכן, המילים שלו לא מורכבות במיוחד והוא קיטשי ודביק לעזאזל, אבל בקטע טוב.
יש מי שישמע את השיר ויתעודד לכמה רגעים להאמין שלא הכל נורא ושמצבים בחיים הם דבר דינמי שמשתנה כל הזמן. באנגליה, השיר כבר נרתם לקמפיינים של התמודדות עם דיכאון ויתר אתגרים של הנפש, ומי שישיל לרגע את מעטה הציניות (והשנאה לאחים לבית גלאגר) יגלו שיר יפה עם פזמון קליט ומסר יפה. זו בלדה המיועדת לאלה שקצת קשה להם לאחרונה.