נגיף הקורונה כבר יצר מגפה המאיימת על העולם, והיא כידוע לא הראשונה וכנראה לא האחרונה. העולם הקדום ידע מגפות לרוב, ואחת מהן הגיעה אפילו לעשרת המכות שלקו בהם המצרים. וכרגיל, למגפה יש גם לשון משלה. ולהלן תשע הערות בעניין.
1. המילה מגפה, בשורש נג"פ, מופיעה 26 פעמים בתנ"ך. בדרך כלל הכוונה לדֶבֶר.
2. נֶגֶף היא מילה נרדפת למגפה. אבן נֶגֶף היא מכשול בהשגת משימה: "וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל" (ישעיהו ח 14).
3. נָגַף במקרא פירושו היכה או הביס. ניגַף – הובס והוכה.
4. וירוס פירושו בלטינית רעל. במילון מזי"א וטשרניחובסקי משנת 1934 מוגדרת המילה וירוס 'ארס, רעל'.
5. המילה 'נגיף' כחלופה לוירוס מופיעה בעיתונות העברית החל משנות החמישים, בעיקר סביב מגפת שיתוק הילדים.
6. השם 'קורונה' ניתן לוירוס, שהתגלה ב-1960, עקב דמיונו לכתר, בלטינית corona, ובהרחבה: כתר של חלבונים סוכריים. קורונה, באותה משמעות, היא גם מותג של בירה.
7. שייקה אופיר מסביר בלשונו במערכון "ציונה" את הדיאגנוזה של דוקטור טיכו: "יתכן מאוד שזה עניין של מַקְרוֹבּ. מקרובּ זה עף, זה עוף, אבל עוף קטן מאוד. כל כך קטן שאין העין של הבן אדם יכול לראות את המקרוב, אלא אם כן היא מזוינת. וזה המקרוב, יש לו אח קטן. השם שלו - וירוס. הוא יותר קטן, אבל מה? יותר ערס".
8. על פי החלטות האקדמיה יש לומר נְגִיף ולא נָגִיף. במילון אלקלעי מ-1970 המילה מופיעה בקמץ.
9. לא נמצאה חלופה עברית ל'וויראלי', המתייחס לפוסט, סרטון וכדומה הנפוצים במהירות ברשת. ההצעה "נגיפי" נתפסה כלא מתאימה.
שלושים שניות היית בתאילנד
הגיוס המתוקשר של נועה קירל הוסיף ערך עכשווי למילון, 'מסלול טאלנטים', מסלול שנועד לאמנים פופולריים ובעלי פרופיל תקשורתי גבוה, ובעברית צחה: סֶלֶבְּס. ככל הידוע נהנו מהמסלול עד כה חמישה מתגייסים. בחדשון משרד החינוך בעברית קלה נכתב: "הכוכבת תשרת ב'מַסְלוּל טאלנטים' ותהיה להקה צבאית של זמרת אחת. חיילים במסלול טאלנטים מקבלים 90 ימי חופשה בשנה, וכן רשות לעבוד ולהרוויח. נועה תיהנה גם ממקלחת פרטית". הטוקבקיסטים לא ממש פרגנו: ״מסלול טאלנטים - מישהו נפל שם על השכל? מה זה השיט הזה? בבית ספר לא ויתרו לה כמו בצבא" (אתר fxp).
יורי מור מתייחס לתופעת הפקודות בעבר הנהוגות בצה"ל, בנוסח "עשרים שניות הייתם פה": "תופעת השימוש בזמן עבר במקום ציווי כזאת קיימת גם ברוסית, בשפה בכלל, לא בצבא. אומרים 'הלכת!' במקום 'לך!', 'קמת!' במקום 'קום', 'הסתלקת!' במקום 'תסתלק', 'שתקת!' וכו'. הייתכן שזאת השפעה רוסית על העברית? לא בטוח – אבל ההקבלה מעניינת".
גיורא אלקלעי מתייחס לערך 'צ'ופר' במילון לצבאית מדוברת באתר הזירה הלשונית: "כמי ששירת ברציפות בסדיר ובמילואים מ-1970 עד 1989 מילה זו לא נשמעה כלל בכל זמן שירותי עד 73. זכור לי בדיוק מתי שמעתי את זה בפעם הראשונה - כששירתתי כחובש עם חיילי סדיר (גולני כמדומני) ברמת הגולן, חייל אחד צעק לי במקלחת "זה ממש צ'ופר בשבילנו כאן", וממש לא הבנתי על מה הוא מדבר. בתחילה גם אני הסקתי שזה מלשון "משופר", אך לאחר בדיקה עם הורי ז"ל דוברי לדינו הם צחקו והסבירו לי ש"צ'ופָּטָה" זה סוכריה בספרדית ולדינו, ו"צ'ופר" הוא הפועל של ליקוק הסוכריה. גם בלדינו בהשאלה זה משמש כביטוי להענקה של משהו חיובי. לדעתי אלה ביטויים שלקוחים מעולם הלדינו של רס"רים ותיקים". תודה גיורא, העדויות על המילה מוליכות לזמנים רחוקים יותר, וככל הנראה ההשערה (הסבירה לעצמה)ׂ שמדובר בלדינו אינה המקור.
הנה הציפורים המעופפים השרים
בימי תחיית הלשון, החל משנת 1887, פעל בארץ ישראל זאב יעבץ. יעבץ היה איש אשכולות של ממש. סופר, עיתונאי, מחנך, איש ציבור, וגם לשונאי. הוא היה מוכר ונערץ, אך בשלב מסוים של חייו עזב את הארץ ובמידה רבה נשכח, למרות שעל שמו נקרא כפר יעבץ. יעבץ היה גיסו של לשונאי חשוב אחר, יחיאל מיכל פינס, וחבר בוועד הלשון שיסד בן יהודה. הוא היה דתי מאמין, אבל עמדותיו נחשבו נועזות מדי בקרב החוגים האורתודוכסים.
יעבץ היה מעורב בהנחלת הוראת העברית בעברית, ולזכותו נשקף עיצוב אחד מחגי ישראל, הוא ט"ו בשבט. המועד עצמו נקבע כבר במקורות. במסכת ראש השנה במשנה המועד מוצג כאחד מארבעת ראשי השנה: "באחד בשבט – ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים, בחמישה עשר בו". בית הלל ניצחו, כרגיל. בגולה המועד כמעט שלא צוין. יעבץ חתום על הנחלת החג הזה לילדי ישראל, ומכאן גם להורים.
יעבץ מספר על החג הזה גם באחד מסיפוריו, על "בית יזרעאלי". לכבוד החג מצאו האנשים בבית "סוכת ענפי זית מעוטרת במקלעות פרחים סוככת ממעל לשולחן הערוך פתח הבית". אורח שמגיע לחג אומר: "לו הגיד לי איש בארץ מגוריי, כי נסעוד בחמישה עשר בשבט תחת כיפת השמים, ובנינו יביאו ענפי פרי ובנותינו תקטופנה ציצי שקד, כי עתה כמתעתע היה בעייני".
אחרי שסיימו לאכול, כותב יעבץ, "הובאו סלי פירות לקיים את מצוות היום, גם בקבוקי יין מקווה ישראל העלו מן המרתף... כטוב לב בן ארח ביין לקח פלח תפוח זהב, וישם עליו תומר דשן מלא עסיס ודבש, ויאכל ביחד ויקרא: 'יהי רצון שתתחדש על ארצנו ועל פירותיה שנה מתוקה'". כאן מביא יעבץ נוסח קצר של השיר שכתב לראש השנה לאילנות, "זמר לחמישה עשר בשבט". השיר התפרסם לראשונה ב-1892. וזה הנוסח המלא של השיר, על פי זמרשת. הלחן של משה ברנשטיין:
"הנה הציפורים/ המעופפים השרים/ נעו באו עָטו/ זעו דָאו שטו/ בכנפיהם ינפנפו/ ובפיהם יצפצפו/ יריעו ירנֵנו/ יהגָיו ינגֵנו/ ונעימות יזמֵרו/ האביב יבשֵרו/ שורו נא שורו נא/ האביב הנה בא.
כולם מה חרָצו/ מה אצו מה דָצו/ ישישו יעוֹזו/ יגילו יעלוֹזו/ אֶברה נוצה ועגור/ באו הנה לגור/ כנף רננים הזמיר/ יתרונן בראש אמיר/ ציפורים נאמנות/ בראש שנה לאילנות/ בנועם תשתפכנה/ אותנו תברכנה.
ומצוּף האמרים/ מפי הציפורים/ מוסר השכל נחנו/ לקוח לקחנו/ כָהֶמה נריע/ ורננות נביע/ כציפורים נפרָחה/ נשירה נשמָחה/ השדה נרוצה/ במרחב נפוּצה/ לְיָה נברך נברכה/ שבעולמו ככה".
חילולית, רוקעית, גנונית, נהורית
תרומתו של יעבץ למילון העברי המתחדש הייתה מרשימה. המילים הצטיינו בחוש לשוני, במצלול, ורבות מהן נקלטו בשפה ומשמשות עד היום.
ולהלן רשימה, שככל הנראה אינה מלאה. לשם הסתייגות יצוין שלא לכל המילים נמצאו מראי מקום, אך הן מיוחסות על ידי חוקרי התקופה ליעבץ.
אחוז. יעבץ העניק למילה את המשמעות המקובלת שלה היום: החלק המאה. הוא הלך בעקבות ספר במדבר שבו נכתב "וּמִמַּחֲצִת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן־הַחֲמִשִּׁים, מִן־הָאָדָם, מִן־הַבָּקָר ... וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה'". בספר על ירושלים שחיבר הוא מסביר את החידוש: "הסך הקטן המורם מן הגדול לפי מתכונת קבועה".
אשכול. הצעתו של יעבץ לאוניברסיטה. גם: אשכולה, בהשראת אסכולה.
בִטנה. הצד הפנימי של הבגד.
הסתגל. בעקבות הפועל סיגל המופיע בלשון חז"ל, חידש יעבץ את הסתגל: "לחנך את הקולוניסתים [המתיישבים] כי יסתגלו לחיי איכרים".
זכרונה. הצעה שקדמה ל'תזכיר', שהתקבלה.
חיסכון. בספר הארץ משנת 1891 כותב יעבץ: "יסוד האחוזה בניין בתיה נעשה ביד רחבה כיד העשירים, ובחיסכון כדרך בעלי עסק הרואים את הנולד".
חתלתול. בספר הארץ מציע יעבץ שמות הקטנה לבעלי חיים: כלבלב וחתלתול. בן יהודה משבח את יעבץ במילונו על החידוש, אבל גם מתפלמס אתו בשאלה האם המשקל הזה מתאים להקטנה. בגיליון של "האור", במאמר לא חתום, אולי גם הוא של בן יהודה, הכותב מלגלג על החידוש: "קראו לסוס קטן סוסיס, לחמור חכם חמרמר, לגמל מהודר גמלמל, ותהיו לסופרים בישראל". איך זה נגמר? כולם יודעים. חתלתול וכלבלב קנו מקום כבוד בשפה.
כלבלב. עיינו ערך חתלתול.
כספת. יעבץ חידש את המילה ב-1895, בעקבות המילה הארמית כספתא. בסיפור "מציון" הוא כותב: "אשר זולתי כספת הברזל הנתונה בפינה, דלו כל רהיטיו". ומוסיף הסבר: "געלדשראנק, ארגז שמניחים בו כספים".
עממים. כינוי שהציע יעבץ עבור עמים קטנים.
צווארון. בעקבות המילה 'צַוְרוֹנִים' המופיעה בשיר השירים כשם לתכשיטים, כותב יעבץ: "יש בידנו לשמש בו למעטה הצוואר".
שעוונית. בד מצופה שעווה.
שקיק. שק קטן.
יעבץ הציע גם שמות חדשים לימות השבוע. ההצעות נדחו, אבל מעידות על תעוזה ודמיון. על פי המדרש היו לאסתר המלכה שבע נערות, ששמן אינו נזכר במגילה. המדרש מעניק להן שמות על פי שבעת ימי בריאת העולם: חולתא (יום החול הראשון), רקועיתא (בריאת הרקיע), גנוניתא (הדשא), נהוריתא (השמש והירח), רחושיתא (החיות הרומשות), חורפיתא (ממהרת), רגועיתא (שבת, הלא היא 'הרגועה'). על הבסיס הזה הציע יעבץ לקרוא לימות השבוע בעברית חילולית, רוקעית, גנונית, נהורית, רוחשית, עירובית, וכמובן, שבת.
• שירי: "לירן עושה לי קיצי עד שאני נרדמת"
• איראן הרגה כוכב טלוויזיה אמריקאי
• עומר אדם חוזר לבמות עם טוויסט
• הכוכבת האמיתית של "הכוכב הבא"
• ירון לונדון: אמיתי או פרובוקטור?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו