שערוריית "שלגיה ושבעת הגמדים" שתפסה כותרות לאחרונה הבליטה שוב את ההתמודדות המאתגרת ביותר של הוליווד בשנים האחרונות: להלך בין טיפות ולנסות לא לעצבן איש, בעידן ההתקרבנות האינסופית והצורך לרצות את תרבות ה-Woke.
למי שלא התעדכן, סרט חדש שמופק בימים אלה עתיד לתאר את עלילותיה של שלגיה, כשהפעם אל דמותה של הנסיכה צחורת הפנים תכנס רייצ'ל זגלר ההיספנית. או אז קם פיטר דינקלג', השחקן נמוך הקומה שגילם את טיריון לאניסטר ב"משחקי הכס" ותקף את הבחירה להפיק ב-2022 אדפטציה קולנועית למעשייה שמציגה נמוכי קומה כסטריאוטיפים מהלכים של טיפשות, תחמנות או רוע. הוליווד, טען דינקלג', עדיין מלהקת אנשים קטנים לתפקידי גמדים קלישאתיים או גרוטסקיים.
הלב של השחקן נמצא אמנם במקום הנכון, אבל מולו קם דילן מארק פוסטל (המוכר לחובבי ה-WWE כהורנסווגל), שחקן נמוך קומה בעצמו, שתקף את דינקלג' על היותו כוכב פריבילגי שיכול להרשות לעצמו לוותר על תפקידים ולמחות נגדם, אך פוגע ביכולתם של שחקנים נמוכים אחרים להשתכר באמצעות השתתפות בסרט שכולל תפקידים שרק הם מסוגלים לגלם.
השחקן הגרמני נמוך הקומה פיטר בראונביל התערב ואמר שהגמדים של שלגיה הם יצורים קסומים כמו פיות, נניח, וכי הם לא אמורים לייצג את מה שמוכר לנו כחברה כ"גמדים". בקיצור, בלגן פרוגרסיבי שמרוב כוונות טובות הצליח לייצר מהומה רבה ואולי אף נזק. והוא בטח לא הראשון.
הנה כמה דוגמאות בולטות לעודף נאורות שרק הפריעה להוליווד לעשות עבודה טובה:
מכסחות השדים
מהדוגמאות היותר מפורסמות לאופן בו כוונות טובות יכולות להביא לתוצאות הרסניות הוא "מכסחות השדים", סוג של רימייק נשי מ-2016 למותג "מכסחי השדים" שהיה פופולרי בשנות ה-80' וה-90'. אבל אם הסרט המקורי, שהבליט שחקנים קומיים כמו ביל מאריי ודן אקרויד ולימד אותנו ש"איגון" זה שם לכל דבר, נחשב קלאסיקת אימה-קומית עבור דור שלם של ילדים וטינאייג'רים שגדלו בזמנים בהם סליימר היה אחת המוכרות החזקות באמריקה, הגלגול מחדש שלו הותיר רושם הרבה פחות חזק.
מדובר בסרט די איום, שכדרכם של סרטים בהוליווד של השנים האחרונות - מציג נשים כגיבורות על (שזה נהדר) וגברים כמרושעים במקרה הרע או פשוט מטומטמים במקרה הטוב. ולראייה, דמותו של כריס המסוורת' בסרט. בכל זמן אחר מקושר שמו של השחקן המצודד דווקא באל ת'ור, אבל כאן בחרו יוצרי "מכסחות השדים" להפוך אותו למקבילה של ג'נין מהסרט המקורי - מינוס אינטליגנציה בסיסית.
הסרט הביא להפסדי ענק עבור חברת "סוני", ועל פי אתר "וראייטי" בחודש הראשון גרף הכנסות של כ-240 מיליון דולר -שזה אמנם נשמע כמו הרבה כסף, אבל לא מספיק בהתחשב בעלויות ההפקה הגבוהות שלו.
גברים בשחור: אינטרנשיונל
שני הסרטים הראשונים בסדרת "גברים בשחור" היו הצלחה ענקית, קופתית ותרבותית. אמנם כיכבו בו שני גברים, אבל אחד מהם - וויל סמית', היה לא רק שחור, אלא גם הכוכב הגדול ביותר בהוליווד באותה תקופה. אבל הסרט החדש בסדרה, שיצא ב-2019, החליף את סמית' וחברו המבוגר טומי לי ג'ונס בשחקנית טסה תומפסון ובאותו המסוורת' שהוצג כדביל מוחלט ב"מכסחות השדים".
הסרט מציג תפיסה חדשה בכל הנוגע למשיכה מינית בין גבר לאישה על המסך הגדול (ספוילר: אין כזו), וזה בהחלט מרענן, אחרי שנים של דינמיקה מגדרית שחזרה על עצמה. מה שפחות הלהיב רבים היה העובדה שכעת המסוורת' מצא את עצמו שוב בעמדה נחותה, הפעם כשהוא מוחפץ בשל איכויותיו הפיזיות. אם נשים בצד לרגע את העובדה שהיה מדובר בסרט מטופש להחריד, עם תסריט ילדותי ומעט מאוד חן - נשאלת השאלה - אם כבר עשינו צעדים חיוביים בנושא, מדוע בכל זאת חייבים להחפיץ מישהו, מכל מגדר שהוא?
וונדרמן 1984
תסלח לנו גל גדות, אולי הכוכבת הגדולה ביותר בהוליווד וללא ספק הישראלית שהצליחה בניכר יותר מכל יוצאי הארץ האחרים לפניה. הצלחתה הצלחתנו, כפי שיגידו אנשים מסוימים ברשת, ובאמת שאין בכותב שורות אלה דבר וחצי דבר נגדה. גם אם יכולות המשחק של גדות אינן בדיוק לטעמם של רובנו, עם הצלחה קשה להתווכח וגם אין סיבה.
כמו עם העובדה ש"וונדרמן 1984", סרט ההמשך לוונדר וומן הראשון בו שיחקה גדות, הוא לא פחות מסרט איום ונורא, שלקח את תכונותיה הטובות של הסופר גיבורה (קרי: טוב לב, נטייה קלה לרומנטיקה) והפך אותה לדמות כמעט מרושעת. זה לא שהסרט לא הצליח בקופות (בשלב זה, הוליווד נשלטת סרטי סופר גיבורים, גם אם אלה של חברת DC קצת פחות ידועים באיכותם הגבוהה). אבל יתכן שהוא יכול היה לעשות זאת גם בלי להציג גברים - ממש כמו מכסחות השדים, בטווח שבין הזדוניים לטמבלים מוחלטים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו