"כוחו של הכלב", של הבמאית הדגולה ג'יין קמפיון ("הפסנתר"), הוא מערבון אווירתי איטי, מכשף ויפהפה, שיפיל אתכם לרצפה ויותיר אתכם ללא מילים. הוא גם סרט השנה שלי, נכון לעתה.
הסיפור מתרחש במונטנה ב־1925, ובנדיקט קמברבאץ' מככב בתור פיל - קאובוי מאובק, כוחני ונערץ, שמתגורר בחווה ענקית באמצע שום מקום עם אחיו האהוב והמופנם ג'ורג' (ג'סי פלמונס). לשניים יש עדר פרות, עסק משגשג וחיים פשוטים, ונראה שפיל אוהב את זה ככה.
אלא שאז ג'ורג' הביישן מתאהב ברוז (קירסטן דאנסט), בעלת המסעדה הבודדה והעצובה מהעיירה הסמוכה, ועד מהרה השניים נישאים. למגינת ליבו של פיל, רוז עוברת לגור בביתם של האחים, וקצת אחר כך מגיע גם בנה הסטודנט פיטר (קודי סמית־מקפי), שלומד רפואה, ומפר את האיזון עוד יותר. לא צריך להיות גאון גדול כדי לנחש שזה לא ייגמר טוב.
בהתבסס על רומן נשכח מאת תומס סוואג', שראה אור בשנות ה־60, קמפיון מגישה לצופים מותחן פסיכולוגי משונן, מעיק ועוכר שלווה, שבו כל הדמויות הראשיות נלחמות ביניהן על טריטוריה ועל שליטה. בתחילה רוז מנסה למצוא חן בעיני פיל אכול הקנאה, אך אין לה כל סיכוי. הוא מתעתע, מקניט, מתעלל, מטיל עליה אימה ומבקש לשבור את רוחה בכל דרך אפשרית. במקביל, גם פיטר חוטף קיתונות של לעג ובוז מפיל ומיתר עובדי החווה, בשל מראהו הנשי והתנהגותו הבלתי גברית בעליל. ג'ורג', מצידו, מתגלה כאימפוטנט מוחלט, שאינו מסוגל להעמיד את אחיו במקום, מה שלא מותיר לרוז הרבה ברירה. אם היא רוצה שהמצב ישתנה, היא תיאלץ לעשות משהו בקשר לזה. אבל מה?
ראיתי לא מעט סרטים בחיי, ואני מחזיק מעצמי אחד שיודע לחזות טוויסטים עלילתיים הרבה לפני שהם מתרחשים. אבל מה שקמפיון בישלה כאן בא לי בהפתעה מוחלטת, ואני באמת לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה דבר כזה קרה לי (בצפייה שנייה בסרט גם נדהמתי לגלות עד כמה הרמזים למה שעומד להתרחש גלויים לכל עין, ועד כמה פספסתי אותם).
למרבה השמחה, גם הדרך שמובילה לסוף המהמם והמופתי רצופה בתענוגות מגוונים. קמפיון מנווטת את היצירה במיומנות רבה, תוך שהיא מקפידה להעביר את הצופים חוויה קולנועית מטלטלת ובלתי נשכחת. הנופים מרהיבים ועוצרי נשימה; המוזיקה (של ג'וני גרינווד) מהפנטת ומשלימה את האווירה המתוחה; ותצוגות המשחק הרגישות והמדויקות של דאנסט וסמית־מקפי ראויות למלוא תשומת הלב של האנשים שמחלקים פרסים. בתוך כך, הופעתו המפעימה של קמברבאץ' בהחלט מצדיקה פסקה משל עצמה.
אף על פי שאני מאוד אוהב אותו בתור שרלוק ובתור דוקטור סטריינג', עלי להודות שעד עתה תפקידיו הדרמטיים של השחקן המוערך הזה לא ממש הותירו עלי חותם עמוק. על כל פנים, כאן הוא פשוט נמצא בליגה אחרת לחלוטין. בדיוק כמו הדמות שלו, גם הוא הולך לאיבוד תחת הזיעה ושכבות העפר והלכלוך, שמכסות את גופו כמו שריון. מצד אחד, מדובר במפלצת דוחה וחסרת חמלה. מצד שני, ככל שהסרט מתפתח, כך הופך פיל יותר ויותר מורכב וטרגי. בקיצור, דמות מרתקת. סרט פגז. רוצו לראות בקולנוע, חכו שיעלה בנטפליקס ב־1 בדצמבר, העיקר שתראו.
ציון: 10
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו