בכוח הזרוע: שרד את השואה בזכות קרבות ראווה

בסוף השבוע יעלה בבתי הקולנוע סרט הדרמה "השורד", שמבוסס על סיפורו של הארי האפט, ניצול אושוויץ ששרד הודות לכישורי האיגרוף שלו.

האפט, יליד העיר בלחטוב בפולין, נלקח למחנות עבודה ב-1942, ואף שהורעב ועונה - הצליח לשרוד. שנה לאחר מכן לכד את עיניו של קצין אס.אס, שזיהה את הפוטנציאל במבנה גופו ואימן אותו להתאגרף בקרבות ראווה. את הקרבות קיימו הקצינים הנאצים במחנה הריכוז יאבוז'נו, אחד ממחנות הלוויין של אושוויץ. האפט התחרה בסך הכל ב-76 קרבות איגרוף, ובכולם גבר על שבויים יהודים אחרים.

לאחר שפורק המחנה ב-1945, כאשר הכוחות הסובייטיים החלו לסגור על הנאצים, הובל האפט בצעדת מוות למחנה השמדה אבל הצליח להימלט.

עלילת הסרט עוקבת אחר סיפורו בשני צירי עלילה: האחד מתרחש בזמן השואה, והשני מתרחש ב-1949 כשהאפט מהגר לניו יורק ומנסה לבסס קריירת איגרוף. המטרה שלו: להתמודד בזירה מול רוקי מרציאנו, אלוף העולם באיגרוף במשקל כבד. כדי לעורר עניין בקרבתו של מרציאנו, האפט מציג את עצמו בתור השורד מאושוויץ כדי לקבל יחסי ציבור. בסתר יש לו מניע נוסף להופיע בעיתון: התקווה שיצוד את עיני אהובתו מפולין של לפני המלחמה, לאה (שאותה מגלמת בתפקיד קטן דר זוזובסקי), שהאפט מייחל כי היא עדיין בחיים. בסרט משחקים גם פיטר סארסגארד, ויקי קריפס ("חוטים נסתרים") ודני דה ויטו.

"השורד" צולם ב-2019 והוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים בטורונטו בסתיו האחרון, שם נרכש על ידי רשת הכבלים HBO. בארה"ב הוא ישודר בטלוויזיה ולא בהפצה קולנועית. על הסרט חתום הבמאי הוותיק בארי לוינסון, שזכה בפרס האוסקר לבימוי על "איש הגשם", בכיכובם של טום קרוז ודסטין הופמן. לוינסון ביים גם סרטים מצליחים כמו "וצדק לכל", "דיינר", "אבלון" ו"באגסי", והיה מועמד לחמישה פרסי אוסקר במצטבר.

בפאנל מקוון לקידום הסרט אמר לוינסון: "אף פעם לא הבטתי לאחור בניסיון להבין איזה סוג של סרטים אני עושה ולמה, אבל הפעם זה היה מאוד ברור: העניין שלי הוא בדמויות ובעולמן, איפה אפשר למצוא את המורכבויות ולחקור אותן. אתה נמשך לנקודות המאתגרות בסיפור, לרגעים מלאי הרגש. כבמאי אני רואה את הרגעים האלה במוניטור. אתה רואה כמה השחקנים מחוברים זה לזה. זה רגע מעצב בכל יצירת סרט וחלק מההנאה של המקצוע. בסופו של דבר, אתה בוחן התנהגות של בני אדם, את הצד האנושי ואת הקונפליקטים".

לדברי לוינסון, הסיפור של הארי האפט הזכיר לו סיפור של קרוב משפחה שלו, ניצול שואה. "גדלתי בבולטימור, ובשנות ה-40 המאוחרות הגיע לביתנו אח של סבתי, שמעולם לא ידעתי על קיומו. התגוררנו בבית אחד צפוף, וגם לו מצאו מיטה. מדי לילה הוא התהפך בשנתו וצעק בשפה שלא הכרתי. כילד בן 5 פחדתי, ורק אחרי שנים אמא שלי הסבירה לי שהוא היה במחנות הריכוז. "הסיפור הזה חזר אלי כשקראתי את התסריט. הבנתי שהלב של הסיפור זה אדם שסיוטי העבר רודפים אותו, מה שהיום מכונה פוסט טראומה. השחרור הפיזי מהמחנה אינו שחרור נפשי, והדברים הללו אינם נעלמים לעולם".